קיימים ארבעה מועמדים עיקריים לזכות בתואר ה-MVP של העונה הסדירה ב-NBA: ניקולה יוקיץ', שיי גילג'ס-אלכסנדר, וויקטור וומבניאמה ולוקה דונצ'יץ'. אבל קיימת סיטואציה שבה אף אחד מהם לא יזכה בפרס. אי-זכייה שלהם לא תהיה קשורה ליכולת המקצועית, אלא לספר החוקים היבש.
לפני עונת 2023/24 נמאס להנהלת הליגה ממדיניות חלוקת העומס של המאמנים שנתנו לכוכבים שלהם יותר מדי מנוחה. זה פגע בחווית הקהל, ובעיקר פגע באיכות המוצר ששודר בטלוויזיה, הלחם והחמאה של הליגה. משחק בלי דונצ'יץ' או וומבניאמה לא מספק את אותה איכות והתעניינות; חוסר התעניינות ואיכות פוגעים ברייטינג; רייטינג נמוך, או רייטינג נמוך מזה שהליגה הבטיחה לספק לתחנות השידור, מתורגם לנקודת מיקוח פחות טובה לליגה בדיונים על חוזה זכויות השידור הבא.
4 צפייה בגלריה
ספר החוקים היבש ימנע מהם זכייה בתואר ה-MVP? ניקולה יוקיץ' מול שיי גילג'ס-אלכסנדר
(צילום: AP Photo/Nate Billings)
כדי להימנע מכל החד גדיא הזה, החליטה הליגה שכדי ששחקן יוכל להיות מועמד לאחד מהתארים האינדיבידואליים החשובים של העונה הרגילה, או כדי שייבחר לאחת מחמישיות העונה, הוא יהיה חייב להשלים לפחות 65 משחקים. וכדי ששחקנים ממש יחשבו לפני שהם נעדרים ממשחקים, הם קשרו בין זכייה בתארים האישיים הללו לבין גובה החוזה שהם יכולים לקבל. פה החוק הזה מתחיל להסתבך.
80 מיליון דולר על הרצפה
ישנם שני חוזי מקסימום ב-NBA: חוזה מקסימום רגיל וחוזה סופר מקסימום. כדי להיות זכאי לחוזה סופר מקסימום, שחקן חייב לזכות בתואר ה-MVP או שחקן ההגנה של העונה באחת משלוש השנים שקדמו לחוזה החדש שלו. לחולופין, הוא צריך להיבחר לאחת משלוש חמישיות העונה בשנה שלפני החוזה החדש שלו או בשנתיים מתוך שלוש השנים שקדמו לחוזה הזה.
מה ההבדל בין חוזה מקסימום לבין חוזה סופר מקסימום? שחקן בחוזה מקסימום זכאי לחוזה ששווה 25 אחוז מתקרת השכר של הקבוצה שלו בעוד אצל שחקן של חוזה סופר מקסימום מדובר ב-35 אחוז. ניקח את תקרת השכר השנה - 154,467,000 דולר. לפי התקרה הזו, שחקן יכול להרוויח בחוזה מקסימום 38 מיליון דולר לעונה. שחקן על חוזה סופר מקסימום יכול להרוויח 54 מיליון דולר לעונה. הבדל של 16 מיליון דולר. בחוזה לאורך של חמש שנים מדובר ב-80 מיליון דולר ששחקן יכול להשאיר על הרצפה.
4 צפייה בגלריה
לליגה נמאס מכך שהכוכבים ממעטים לשחק. אדם סילבר
(צילום: REUTERS/Sarah Meyssonnier/File Photo)
סיכון גובר לפציעות
מדובר בחוק גרוע, שיכול לפגוע גם בסיכויים של דני אבדיה לזכות בתואר השחקן המשתפר של העונה, משתי סיבות עיקריות. ראשית, הוא ממנף את יכולת המיקוח הקבוצה על השחקנים ויכול לגרום לגורמים הפיננסיים שלה לקבל החלטות שלא על רקע מקצועי. באופן טבעי, כל בעלים של עסק היה רוצה לחסוך הוצאה של 80 מיליון דולר, ולכן יש פה ניגוד אינטרסים מובנה (יש לציין שלשחקנים מותר לערער על אי-זכייה בתארים הללו, אם יש להם ראיה ברורה שההחלטה להושיב אותם על הספסל נבעה מסיבות כלכליות).
ניקח, באופן תיאורטי, את מקרה יאניס אנדטוקומבו. הוא הפסיד השנה מספיק משחקים כדי לפסול את המועמדות שלו לתארים אישיים. אם זה יחזור שוב על עצמו בשנה הבאה, ואם מילווקי שוב תהיה מחוץ לתמונת הפלייאוף, הרי יש פה תמריץ לבעלי הבאקס שיאניס יפספס כמה שיותר משחקים. אני כמעט בטוח שזה לא יקרה, אבל עצם האפשרות מותירה טעם רע בפה.
הסיבה השנייה שבגללה מדובר בחוק רע היא הרבה יותר מזיקה. כל מי שעוקב אחרי ניקולה יוקיץ' לאורך כל העונה, יכול לראות שמאז שהוא חזר לפרקט אחרי הפציעה בברך שמאל, לא מדובר באותו שחקן. הוא עדיין מציג מספרים נהדרים, עדיין רושם טריפל-דאבלים כבר ברבע השלישי, עדיין מעניק רגעי קסם, אבל משהו בטאץ' ובחדות לא שם. יש משהו ביוקיץ' של אחרי הפציעה שלא היה אצלו לפני - הוא מהסס. זה מתבטא בעיקר בעקומת איבודי הכדור.
לשחקנים יש כאמור אינטרס כלכלי לעמוד במכסת המשחקים שתהפוך אותם לזכאים לבחירה באחד מהפרסים האינדיבידואליים הללו. זה גורם להם לחזור לפרקט הרבה יותר מהר ממה שהם אמורים, הרבה לפני שהם בריאים במאה אחוז. זה לא רק פוגם ביכולת שהם מפגינים על המגרש, זה גם מגביר את הסיכוי שלהם להיפצע שוב.
פה כבר לא מדובר בתיאוריה. ב-8 בינואר 2024, השנה הראשונה שבה החוק נכנס לתוקפו, טייריס הליברטון מאינדיאנה פייסרס סבל ממתיחה בשריר הירך האחורי והיה אמור להיעדר למשך שבועיים. הליברטון חזר כבר אחרי 11 יום, ומיד פספס את שלושת המשחקים הבאים בגלל שלא היה כשיר. הוא חזר לשחק, עדיין לא בריא לחלוטין, ב-30 בינואר. הליברטון, שכינה את החוק "מטופש", הגיע למכסת המשחקים, שדורשת לפחות 20 דקות ב-65 משחקים, תוך שהוא מסכן את בריאותו ואת עתידו. הדיבידנד שלו על שהצליח לעמוד במכסה? 41 מיליון דולר נוספים בחוזה.
מצב אבסורדי
נחזור ליוקיץ'. מדובר בעונה היסטורית של הסרבי. הוא יסיים את העונה עם ממוצע של טריפל-דאבל ויקבע תקדים היסטורי בכך שיהפוך לשחקן הראשון בתולדות הליגה שמוביל אותה בטורי הסטטיסטיקה של הריבאונדים והאסיסטים באותה שנה, בנוסף ל-28.6 נקודות למשחק. לולא הפציעה, הוא היה יכול להפוך לשחקן הראשון שרושם ממוצעי קליעה של 80-60-40 באחוזים ל-3, ל-2 ומהעונשין בהתאמה. מדד היעילות שלו הוא הטוב בהיסטוריה של הליגה, בפער, מהשיא הקודם שלו עצמו. מדובר בעונה סטטיסטית שטובה יותר משלוש העונות שבהן זכה יוקיץ' בתואר ה-MVP.
יוקיץ' הוא סוס עבודה. הוא לא נח. הוא אוהב לשחק כדורסל, והוא מבין לעומק את מה שהוא צריך לתת לצופים במגרש ובסלון תמורת הסכומים שהוא מקבל. למעט עונה אחת, הוא תמיד שיחק ב-70 משחקים ומעלה בעשר השנים שלו ב-NBA. העונה היחידה שבה הוא לא הגיע למספר המשחקים הזה הייתה ב-2022/23, אז הוא שיחק "רק" ב-69 משחקים. אם יוקיץ' יפסיד את תואר ה-MVP לגילג'ס-אלכסנדר, אז הייתה פה תחרות אדירה, ראש בראש בין שני שחקני-על. אם יוקיץ' יפסיד את התואר בגלל בירוקרטיה, מדובר בחרפה.
4 צפייה בגלריה
אם יפסיד את התואר בגלל בירוקרטיה - זו תהיה חרפה. יוקיץ'
(צילום: Ron Chenoy-Imagn Images)
קיים פה מצב אבסורדי. הליגה כופה על שחקנים לוח משחקים מטורף של 82 משחקים בעונה, הופכת אותם לפגיעים לפציעות, ואז גם מענישה אותם על זה שהם נפצעים. מדובר פה גם בירייה ברגל. החוק הזה הכריח את יוקיץ', וכנראה גם שחקנים אחרים, לחזור לפרקט הרבה לפני שהם היו אמורים לעשות זאת. הם עדיין פצועים, הם מהססים, הם פחות טובים ממה שהם היו או ממה שהם יכולים להיות. הם לא יכולים לאפשר לעצמם לנוח במשחקים שבהם הקבוצה משחקת לילה אחרי לילה.
זה גורם למוצר להיות פחות איכותי, אבל בעטיפה בוהקת. זה טוב לחליפות מהטלוויזיה, אבל זה הרבה פחות טוב לשחקנים, לליגה ולצופים. הם רוצים לראות תחרות בין שחקנים בשיא היכולת שלהם, לא בין שחקנים בחצי כוח בגלל מגילת החוקים של הליגה.
מדובר בחוק רע. חוק שיכול לפגוע בבריאותם של השחקנים או לתת להם נקודת פתיחה רעה יותר בדיונים על השכר מול המעסיק. אפשר לשמור על החוק הזה כדי שמאמנים לא ייתנו לשחקנים כוכבים חופש במשחקים שחשובים לערוצי הטלוויזיה, אבל צריך לייתר מהחוק הזה את מספר המשחקים ששחקן נעדר מהם בגלל פציעה אמיתית ומאובחנת.
או שאפשר להפחית את מספר המשחקים בעונה הרגילה בלפחות 20 אחוז.
