360 הדקות הראשונות בליגת העל מציגות תמונה מדאיגה של פערים הולכים וגדלים בין הקבוצות הגדולות לקטנות. הנתון הבולט בארבעת המחזורים האלה הוא מספר השערים האסטרונומי (111 בסך הכל, 3.96 בממוצע למשחק), כולל שביעייה אחת, שתי שישיות, שלוש חמישיות וחמש רביעיות. אמנם מאז 2012 רק שלוש קבוצות חולקות את צלחת האליפות - מכבי ת"א, מכבי חיפה והפועל באר־שבע - אבל נראה שתחילת העונה מסמנת ירידה נוספת בתחרותיות בליגה.
המוליכה באר־שבע כבשה עד כה 19 שערים (כמעט חמישה שערים למשחק), סגניתה מכבי ת"א 14 והשלישית הפועל ת"א 13, בעוד עירוני טבריה ספגה 16 שערים, בני־ריינה 15, מ.ס אשדוד 14 ומכבי נתניה 13 - מספרים לא מוכרים מהשנים האחרונות. בעונה שעברה למשל, אחרי ארבעה מחזורים, אף קבוצה לא ספגה מספר דו־ספרתי של שערים. העונה, לשש קבוצות יש כבר הפרש שערים שלילי של לפחות ארבעה שערים. אז למה זה קורה?
הכסף מדבר
פערים תקציביים בין הקבוצות הקטנות לגדולות קיימים בכל העולם, אבל העונה נכנסו לליגת העל שני גורמים חדשים שמגדילים אותם: המיליארדר אדמונד ספרא והגידול במספר המנויים של הגדולות. ספרא הפך את הפועל ת"א, שבשמונה השנים האחרונות ירדה פעמיים לליגה הלאומית בשל חוסר יציבות ניהולי וכלכלי, למועדון שמסוגל להתחרות בגדולות עם תקציב קרוב לזה של באר־שבע. כלומר, עוד גורם שמוביל להגדלת הפערים ומקשה על קבוצות קטנות להיכנס לדבוקת הצמרת.
הפועל ת"א ובית"ר ירושלים שברו העונה את שיאי המנויים עם למעלה מ־14 אלף, בזמן שמכבי חיפה ומכבי ת"א נשארו סולד אאוט עם 22,500, וכך גם באר־שבע עם 12 אלף. וכך, הגדולות מגיעות מנקודת פתיחה גבוהה לעומת הקטנות, שמתקשות למכור מינויים וכרטיסים למעט במשחקים מול הגדולות, והפערים ברורים. לכך צריך להוסיף את יתרון הביתיות שנותנים בלומפילד, סמי עופר, טרנר וטדי לגדולות לעומת אווירה אחרת לגמרי במשחקים של טבריה, ריינה וקריית־שמונה למשל.
מכבי חיפה הציבה העונה תקציב שיא של 115 מיליון שקל, שמתקרב לזה של מכבי ת"א, באר־שבע עם כ־65 מיליון והפועל ת״א עם כ־60. בסופו של דבר, מה שחשוב הוא גובה תקציב שכר השחקנים, וגם בין הגדולות יש פערים כשבית"ר ירושלים עם 27 מיליון לעומת 40 מיליון של הפועל ת"א.
השפעות המלחמה
אמנם כל קבוצות ליגת העל סובלות מהשפעות המלחמה בשנתיים האחרונות - קושי בהנחתת זרים וביטולים של שחקנים שכבר סיכמו - אבל גם כאן יש פערים. בקיץ האחרון הוחלט לאפשר לקבוצות להנחית שמונה זרים במקום שישה, בין היתר כדי לעזור לקטנות להתמודד עם הגדולות, אבל המלחמה טרפה את הקלפים. בעוד הגדולות יכולות לפתות שחקנים זרים איכותיים עם הצעות כספיות גבוהות, הקטנות נשארו מאחור. מכבי ת"א, למשל, הנחיתה את קרווין אנדרדה ב־1.8 מיליון יורו ואת הליו וארלה ב־1.2 מיליון, מכבי חיפה את פיטר אגבה ב־1.2 מיליון יורו והפועל ת"א באותו סכום את כוכב נבחרת קפריסין, לויזוס לוזיו - בזכות הצלחות באירופה, מכירות שחקנים ובעלים עם כיס עמוק. הקטנות מסתפקות במספר זרים נמוך יותר או כאלו שלא משדרגים אותן. בזמן מלחמה, מעבר להתמודדות עם חששות של זרים להגיע ארצה, בולט היתרון של הגדולות במערך הסקאוטינג, מה שעוזר להן למצוא את החיזוק המתאים.
היצע ישראלי דל
אחת הסיבות המרכזיות להגדלת מספר הזרים הייתה ההיצע המקומי המצומצם. הישראלים האיכותיים מצאו את עצמם מזמן בחו"ל, ואליהם מצטרפים גם שחקנים מהדרג השני, כמו ניקיטה סטויאנוב שנמכר ממכבי נתניה לדינמו בוקרשט וסתיו למקין שכיכב במכבי ת"א ועבר לטוונטה. בליגת העל נותר ריק, ואותו ממלאות הגדולות בישראלים הכי טובים שנשארו בארץ ואילו הקטנות מסתפקות בעיקר בפירורים. יחד עם הקושי בהנחתת זרים משפיעים, הקטנות הופכות להיות קטנות יותר. אפילו אילון אלמוג העדיף להישאר שחקן רוטציה בבאר־שבע מאשר לחזור להפועל ירושלים.
בשל אותו היצע מוגבל של ישראלים, הפועל ת"א למשל רכשה חלוץ בן 17 ממכבי נתניה בשני מיליון יורו, הסכום הגבוה בתולדות המועדון, ומכבי ת"א מרפדת את עצמה בכמה שיותר שחקנים, כולל אבישי כהן ויונס מלדה שאפילו לא נכללים לרוב בסגל. בליגת העל אמנם מספיק לפגוע בשני זרים איכותיים שישנו את פני קבוצה, כמו קינגס קאנגווה ולוקאס ונטורה, אבל עדיין לשלד הישראלי יש חשיבות, ואצל הגדולות מדובר בשחקני נבחרת: במכבי ת"א אלו דור פרץ, שגיב יחזקאל, רוי רביבו ורז שלמה, בבאר־שבע מדובר באליאל פרץ, דן ביטון וגיא מזרחי ובבית"ר ירושלים ירדן שועה וירין לוי. לקבוצות הקטנות אין סיכוי לשמור אצלן שחקנים ברמה הזאת, ואין להן גם חלופות איכותיות או אפשרות לשבור את ההגמוניה של הצמרת. ובתוך כל המציאות הקשה הזו, שחקנים כמו יונתן כהן, שפסל לאחרונה הצעה לעבור לדינמו בוקרשט, מתן חוזז ואייל גולסה לא מצאו עדיין קבוצה.
שאלה של אימון
לצד השפעת גודל התקציב על איכות הסגל, גם לבחירת המאמנים יש חשיבות מכרעת על הגדלת הפערים. את הליגה מובילים כרגע רן קוז'וך, ז'רקו לאזטיץ' ואליניב ברדה, מאמנים שהביאו קבלות בשנים האחרונות, אבל מאחוריהם יש שורה של מאמנים שווים באיכותם שלא מביאים את הבשורה לקבוצותיהם. בזמן שאחד המאמנים הבולטים בעונה שעברה, רוני לוי, יושב בביתו ללא קבוצה - מאמני הלופ כמו חיים סילבס, סלובודן דראפיץ' ושרון מימר שהצטרף אליהם שומרים על יציבות של רמת אימון והישגיות לא גבוהה.
העונה הצטרפו לליגת העל שלוש פנים חדשות, ושתיים מהן מצליחות בינתיים להתעלות על הבינוניות שעל הקווים: עומר פרץ, שעשה את הדרך מלמטה ועלה עם הפועל פ"ת, וגל אראל מהפועל חיפה. בקטגוריה הזאת נמצא גם דייגו פלורס, אולם ממנו הציפיות גבוהות הרבה יותר ממה שמכבי חיפה מציגה עד כה. יוסי אבוקסיס הוא מאמן מוכח שקיבל כמה החלטות גרועות בקריירה, לברק יצחקי יהיה הרבה מה להוכיח העונה, ולצידם יש מאמנים שהצליחו לשמור על מקומם אבל לא יותר מזה: זיו אריה, שי ברדה ואלירן חודדה.
לאיכות המאמנים יש להוסיף, בטח במציאות הנוכחית, את טיפוח דור העתיד והתנאים שהם מקבלים במועדונים השונים, וגם כאן הכסף אומר את דברו. בעלות התקציבים הגבוהים יכולות להעסיק מאמני נוער איכותיים ולשלם להם יותר, מה שמגדיל את הסיכויים לגדל שחקנים ברמה גבוהה יותר - והפערים גדלים גם כאן, כשהקבוצות דלות התקציב מגיעות מנקודת פתיחה נמוכה יותר.
פורסם לראשונה: 01:30, 25.09.25
