למרות שלוקה דונצ'יץ' הוא אחד מחמשת השחקנים הטובים ב־NBA מאז עונתו השנייה בליגה, הוא מעולם לא היה קרוב באמת לזכות בתואר ה־MVP של העונה. 2024 הייתה השנה שבה התקרב לכך יותר מכל: הוא סיים במקום השלישי, עם ארבע בחירות למקום הראשון ו־566 נקודות בסך הכל, הרבה מאחורי ניקולה יוקיץ' ושיי גילג'ס־אלכסנדר. בשנה שעברה הוא שיחק מעט מדי משחקים כדי להתחרות עם השניים על התואר, וגם השנה, אף שהוא מדורג שני בסוכנויות ההימורים, גילג'ס־אלכסנדר רחוק ממנו מאוד בטבלת הסיכויים ונראה כזוכה הוודאי, בעוד יוקיץ' - שכבר זכה בתואר שלוש פעמים - איבד גובה בעקבות חודש שהחמיץ בגלל פציעה.
דונצ'יץ' הוא לא יוקיץ'. הוא חושב שהוא השחקן הטוב בעולם, אבל חשובים לו גם הפרסים האישיים שיחזקו את התחושה הזו כלפי עצמו. גם לו, כמו לגילג'ס־אלכסנדר וליוקיץ', חשוב יותר לזכות באליפויות, אבל לדונצ'יץ' יש אגו טעון יותר. הוא זקוק לפידבקים. ייתכן שזה קשור לכך שבניגוד לשני האחרים, הסלובני עדיין לא זכה בשום תואר אישי משמעותי - אם לא מחשיבים את תואר רוקי העונה ב־2019 - או קבוצתי.
מארס סלובני
אבל אז הגיעו שמונת המשחקים האחרונים של הלייקרס, כולם ניצחונות, לפני המשחק נגד אורלנדו שנערך לפנות בוקר, ובהם דונצ'יץ' העמיד את הממוצעים הבאים: 40.9 נקודות למשחק, לעומת 33.4 בממוצע העונה - הנתון שמציב אותו כמלך הסלים של הליגה; 8.9 ריבאונדים, לעומת 7.9; 7.4 אסיסטים, לעומת 8.4 בממוצע העונה - מקום שלישי בליגה; ו־2.4 חטיפות, לעומת 1.6. הוא עשה זאת עם 50.2 אחוז מהשדה, לעומת 47.7 לאורך העונה, ו־42.2 אחוז לשלוש, לעומת 37 אחוז בממוצע העונתי. תוסיפו לזה סל ניצחון בהארכה נגד דנבר ומשחק של 60 נקודות נגד מיאמי - מה שהפך אותו לשחקן הראשון של הלייקרס שמגיע להישג כזה מאז קובי בראיינט, והשמיני בתולדות הליגה שקולע 60 נקודות או יותר ב־30 זריקות שדה או פחות.
המספרים האלה, לבדם, הופכים את המרוץ לתואר השחקן המצטיין של העונה למרוץ תלת־ראשי. אבל יש גם יותר מזה: היכולת האישית של דונצ'יץ' אינה באה על חשבון הקבוצה. המספרים שלו מרשימים לאורך כל העונה, אך הלייקרס סבלו מעליות ומורדות. השיפור במספריו של דונצ'יץ' בחודש מארס סייע לבסס את הלייקרס במקום השלישי במערב, מיקום שיאפשר להם לארח בסיבוב הראשון של הפלייאוף. אבל יש לפחות עוד שני גורמים בנרטיב של דונצ'יץ' השנה, שהופכים את העונה הפנומנלית שלו למרשימה עוד יותר. הראשון קשור לחייו האישיים, והשני ללברון ג'יימס.
הקריירה של דונצ'יץ' היא שיעור מאלף בפרגמטיזם ספורטיבי. הוא התחיל מנקודה כמעט אבסטרקטית: למרות כל המחמאות שנקשרו אליו כאחד הפוטנציאלים הגדולים שהגיעו לדראפט, הוא נבחר רק במקום השלישי, על ידי אטלנטה - אחרי דיאנדרה אייטון ומרווין באגלי - ומיד הועבר לדאלאס תמורת טריי יאנג. ועדיין, לכולם היה ברור שהשמיים הם הגבול.
האגו של דונצ'יץ' ספג סטירת לחי מצלצלת בשנה שעברה, כשדאלאס, פחות משנה אחרי שהוביל סגל בינוני שלה לגמר ה־NBA, החליטה להעביר אותו ללייקרס תמורת אנתוני דייויס. דונצ'יץ' היה זקוק לכמעט שנה של התאקלמות. היכולת שלו בחודש האחרון היא יותר ממספרים; היא מעידה על בגרות. דונצ'יץ' רוצה להיות אלוף, והוא רוצה להיות ה־MVP של הליגה, וגם מלך הסלים. עכשיו הוא עסוק בפשרות.
יש גם נרטיב נוסף ליכולת של דונצ'יץ' כרגע. הלייקרס הם לא דאלאס. דונצ'יץ' בלייקרס הוא חלק משושלת. תמיד יש שם איזה דונצ'יץ' - כישרון על־זמני שאיכשהו תמיד נוחת במדים הסגולים־צהובים: אלג'ין ביילור, ג'רי ווסט, קארים, מג'יק, קובי, שאקיל, לברון. בדאלאס או בדנבר יש ציפייה מכוכב של פעם ב... לעשות כל מה שהוא יכול כדי להביא אליפות. בלייקרס, כישרון כזה חייב להביא אליפות. זה משקל עצום על הכתפיים. זה, וחובת ההוכחה שהוא צריך לעמוד בה כדי להראות שאכן מדובר בטרייד החד־צדדי ביותר בתולדות הליגה, ואולי בתולדות הספורט בכלל.
טוב, חייבים להוריד גם את הפרק הזה מהפרק. דונצ'יץ' מעמיד את כל המספרים האלה וסוחב את הלייקרס על הגב, בזמן שהוא מצוי בתהליך אישי לא פשוט וכואב. ב־10 במארס הוא הודיע על ביטול אירוסיו לאנה מריה גולטס, דוגמנית בגדי ים ומשפיענית רשת. השניים מכירים מאז שדונצ'יץ' היה בן 12, היו יחד במשך כעשור, ויש להם שתי בנות משותפות: גבריאלה, בת שנתיים וחצי, שנולדה בארה"ב, ואוליביה, תינוקת בת שלושה חודשים, שנולדה בסלובניה.
לפי הדיווחים, לאחר לידת אוליביה פרץ ויכוח בין בני הזוג בעקבות דרישתו של דונצ'יץ' לקחת את בתם הבכורה בחזרה ללוס־אנג'לס, והמשטרה הוזמנה לבית החולים שבו שהתה גולטס. מאז, דונצ'יץ' הגיש בקשה בבית משפט בסלובניה להסדרת ביקורים קבועים אצל הילדות - לטענתו, הוא שהה איתן רק יומיים השנה - ואילו גולטס, שהסירה את כל התמונות המשותפות שלהם מחשבונותיה ברשתות החברתיות, הגישה בקשה למזונות ולכיסוי הוצאותיה המשפטיות בבית משפט בקליפורניה.
"היא אולי לא רוצה שהילדה שלה תגור בקליפורניה, אבל היא בהחלט רוצה שהסכם הפרידה שלהם ייחתם בקליפורניה", אמר מומחה משפטי ל"יאהו". לפי החוקים בקליפורניה, גולטס עשויה לקבל מדי חודש כ־10 אחוזים ממשכורתו החודשית של דונצ'יץ' - כ־300 אלף דולר - והילדות זכאיות לשמור על אותה רמת חיים שבה חיו עד היום.
זהו עניין מורכב בפני עצמו, שמסתבך עוד יותר בשל העובדה שלילדות יש אזרחויות שונות - ולא ברור איזה בית משפט מוסמך לפסוק בנושא. ואם זה לא מספיק, מתברר כי גולטס חיה מאז חודש מאי בטירה גדולה ומפוארת בסלובניה, ששייכת לאמו של דונצ'יץ'.
זו כמעט סיטואציה בלתי אפשרית לתפקוד רגיל, עבור כל בעל מקצוע. פרידה מאהבת נעוריך, מאבקים משפטיים והיעדרות של חודשים מחיי הילדות שלך - כל אלה קשים במיוחד כשהעבודה שלך מתנהלת מול חמישה גברים אחרים שמוכנים לעשות הכל על המגרש כדי לגרום לך להיכשל. היכולת והמספרים של לוקה הם כבר לא רק נתונים של ספורטאי, אלא של גיבור־על.
"אני אוהב את הילדות שלי יותר מכל דבר אחר בעולם, ואעשה הכל כדי שיהיו להן החיים הכי טובים שאפשר", אמר דונצ'יץ' בשבוע שעבר. כשנשאל איך הוא מסביר את היכולת שלו בתוך המציאות הבלתי אפשרית הזו, השיב: "כדורסל הוא התרפיה שלי. זה המקום שבו אני מוצא את השקט הנפשי שלי".
צל כבד
ציינתי קודם, ברשימת השמות הגדולים שכיכבו בלייקרס, גם את לברון. אבל לברון הוא סוג אחר של כוכב בלייקרס. קובי ומג'יק גדלו שם וצמחו עם הקבוצה לאליפויות. המורשת של לברון נמצאת בגיאוגרפיה אחרת. הוא הגיע להוליווד כתחנה האחרונה לפני סיום הקריירה המפוארת שלו - מקום טוב לחגוג בו שיאים אישיים. הוא אמנם זכה באליפות בעונת הקורונה, אבל מאז הלייקרס שוחים בבינוניות: הם הודחו בסיבוב הראשון בשלוש מתוך חמש העונות הבאות, ובאחת אפילו לא הגיעו לפלייאוף.
הבעיה עם שחקנים בקנה המידה של לברון, ובעיקר עם אגואים בקנה המידה של ג'יימס, היא ששום דבר לא באמת יכול לצמוח לידם, ושאי־אפשר להזיז אותם מהסטטוס שלהם או לפגוע במעמדם. אפשר לומר שלברון הרוויח את זה ביושר. המספרים מדברים בעד עצמם. אבל ללברון אין באמת בית, ואין לו חברים לקבוצה שמדברים עליו בעיניים נוצצות. קיירי ארווינג רק רצה לברוח מהצל שלו, גם אם היה בכך ממד של מחמאה על האופי של קינג ג'יימס. דייויס הוא אולי כישרון עצום ודף פציעות מהלך, אבל מדובר בטיפוס שלוקח את מה שנותנים לו. הוא לא לוקח קבוצה בכוח. הלייקרס היו של לברון, אבל זה לא הספיק.
הבאתו של הסלובני צריכה להיבחן גם בהקשר הזה. הלייקרס ביצעו את מחטף דונצ'יץ' רגע לפני שהוא נכנס לשנות השיא של הקריירה שלו. הם נתנו לו את הקבוצה, אבל השאירו לו את המשימה לקחת אותה מלברון. זו הייתה המשימה העיקרית שלו בלייקרס, ואולי הקשה ביותר בקריירה. לקח לדונצ'יץ' שנה להתאקלם בעיר חדשה, בבית חדש, אצל מאמן חדש, לצד סגל שחקנים אחר - אבל הלייקרס הם עכשיו הקבוצה שלו.
וזה מה שצריך להישאר מהשנה הזו של דונצ'יץ', בלי קשר למה שיקרה עד סוף העונה הסדירה, בפלייאוף, ואם יזכה או לא בתארים אישיים וקבוצתיים. הוא כבר עשה את הבלתי ייאמן, את מה שכבר היה נדמה שלא יכול לקרות. הוא הכניס את לברון ג'יימס - סטטיסטית, השחקן הגדול ביותר בתולדות הליגה, ובעל אגו עצום - לתוך מכונת מודעות עצמית שהבהירה לג'יימס מה שוויו כיום: כינור שלישי אחרי לוקה ואוסטין ריבס. ג'יימס לא היה מקבל את זה משום שחקן אחר. קבלת התפקיד החדש שלו והמספרים שהוא מעמיד מאז שחזר מהפציעה, רק מדגישים עד כמה גדול הכדורסל שדונצ'יץ' משחק כרגע.
צריך לזכור גם את ההקשר שבגללו ניקו האריסון, מנכ"ל דאלאס, החליט לשחרר שחקן דורי עוד לפני שדונצ'יץ' הגיע לבגרות המנטלית והפיזית של שיא הקריירה. זו לא הייתה פרידה נעימה. מהצד של דאלאס נזרקו רמיזות שלפיהן אי־אפשר לזכות באליפות כשהכוכב שלך לא משחק הגנה, שהוא רך, שיש לו עדיין שומן תינוקות, ושהוא לא לוקח את הכדורסל ברצינות. אחד הקליינטים של האריסון, כשהיה מנהל בנייקי, היה קובי בראיינט - פריק של כדורסל וכושר. מייקל ג'ורדן היה מרים משקולות בחמש בבוקר שאחרי משחק. דונצ'יץ', שהכישרון שלו העניק לו חסות ממותג ג'ורדן - הנעל שלו נקראת "Dog Daddy", ולו עצמו יש שלושה כלבים עם חשבון אינסטגרם משלהם - הוצג כמי שדוחק משקולת, לוקח שלוק מפחית בירה, דוחק עוד משקולת ולוקח שאכטה מהנרגילה.
בליגה של היילייטס, אוהדי הלייקרס עוד לא ראו אותו מטביע אפילו פעם אחת במדי קבוצתו החדשה. מה שבדאלאס לא הזכירו, היא העובדה שדונצ'יץ' נמצא בחמישייה הראשונה בליגה בדקות למשחק, עם סגנון משחק שמעמיס עליו עומס עצום. בדאלאס פיקפקו בכושר שלו, במסירות שלו לכדורסל, באפשרות שייפצע - ובמקומו הביאו את דייויס, שמועד לפציעות בעצמו. זה היה ביזוי פומבי.
לדונצ'יץ' אין הרבה מה להוכיח, ובכל זאת הוא מוכיח העונה הכל. הוא פתח את השנה החדשה עם שער במגזין Men's Health, בצילומים שהדגישו את לוקה החדש - השרירי יותר, המחויב יותר, המסור יותר למקצוע. במקום בירות הוא שותה תה של בודהות. הוא יראה לניקו מה זה. אין דבר לוהט ומסוכן יותר מאש הנקמה. גם הבעלים של בוסטון רד סוקס אמר פעם על בייב רות' שהוא "עצלן ובטלן" כדי להסביר את ההעברה שלו ליאנקיז. האריסון הימר על העתיד של דונצ'יץ'. זו הייתה טעות פטאלית: דייויס כבר לא נמצא בדאלאס, והאריסון כבר לא בתפקיד.
עד לשנה שעברה, אחד הדלקים של דונצ'יץ' היה להוכיח שהוא שווה יותר מכפי שהעריכו אותו בדראפט. את שיא הנקודות שלו, 73, הוא קבע נגד אטלנטה. כשהלייקרס חזרו באפריל לדאלאס, במשחק הראשון שלו נגד הקבוצה שוויתרה עליו, דונצ'יץ' חטף ארבעה כדורים, מסר שישה אסיסטים, הוריד שמונה ריבאונדים וקלע "רק" 45 נקודות. אולי אחר כך הוא הלך להוריד בירה עם נרגילה. אש הנקמה אולי מסוכנת, אבל היא בטוח מתוקה.
דרך המלך
החשש הגדול ביותר מהמראה החדש של דונצ'יץ' היה שזה ייקח טפח מהכישרון הטבעי שלו. זה לא קרה. להפך: הוא נעשה קטלני יותר, מבוגר ואחראי יותר. כשאתה לוקח קבוצה מלברון, אתה חייב להיות מנהיג, מודל לחיקוי.
בשנים הראשונות שלו בליגה, דונצ'יץ' היה כמו ילד במעבדת שוקולד. הכדורסל שלו והצפייה בו היו הנאה צרופה. באד באני הכניס את השם שלו למילות השירים שלו. הוא הפך לאחד השחקנים האלה שמכירים אותם רק בשם הפרטי שלהם. עכשיו זה כבר דונצ'יץ' אחר: האיש של פיתוח ושיווק המוצר. לוקה פתח מחדש את המרוץ ל־MVP של העונה. הוא מוכן לאחריות שכרוכה בלקחת את הלייקרס לירח.
