בראיונות שמעניקים בשנה האחרונה רוג'ר פדרר, רפאל נדאל ונובאק ג'וקוביץ' אפשר לראות על פני הטניסאים הגדולים בהיסטוריה הבעה דומה, שהמאמץ להסתיר אותה מצליח להם רק חלקית: איך יכול להיות שלא הייתה אפילו דקה של ואקום אחרינו, לאן נעלמו שנים של געגועים מייסרים שהובטחו לנו. אפילו עוד לא עזבנו לגמרי, אחד מאיתנו עדיין משחק, לעזאזל, איך זה שכולם כבר המשיכו הלאה.
זו כמובן הגזמה קלה. כל השלושה יודעים היטב את ההיסטוריה של הטניס ושאף פעם לא היו באמת ואקומים. גם אחרי פיט סמפראס ואנדרה אגאסי אמור היה להיות ואקום (הוא אכן נוצר בארה"ב, אבל זה סיפור אחר), ואחרי בוריס בקר וסטפן אדברג, ואחרי ג'ון מקנרו וג'ימי קונורס וביורן בורג ואיבן לנדל. הוואקומים תמיד התמלאו מהר, אבל אפשר להבין את המרירות הקלה של השלישייה הגדולה. ג'וקוביץ', נדאל ופדרר לקחו את הטניס לספֶרות אחרות לגמרי – כמשחק, כמדע, כמותג. הם ההורים המשותפים והגאים של צמד יורשיהם, שלמדו מהם הכל, ומשחקים ומתנהגים כמו צאצאים משוכללים שלהם. הם רק היו כנראה מעדיפים שהילדים יחכו מעט ושיהיה קצת זמן להתגעגע אליהם.
5 צפייה בגלריה
צאצאים משוכללים של שלושת הגדולים. אלקראס וסינר בסיום גמר ווימבלדון
(צילום: REUTERS/Stephanie Lecocq)
רעב פנימי נגד AI
יאניק סינר וקרלוס אלקראס ייפגשו הלילה (ראשון, 21:00) בניו־יורק בגמר טורניר גראנד סלאם שלישי ברציפות. ביחד הם זכו בשמונה מתשעת הסלאמים האחרונים. סינר מגיע לגמר אליפות ארה"ב מהמקום הראשון בעולם וכאלוף המגן על תוארו. אם אלקראס ינצח, הוא יעקוף אותו בדירוג. קרליטוס בן ה־22 הוא השחקן הצעיר בהיסטוריה שמגיע ליותר מגמר מייג'ור אחד על כל המשטחים, והראשון מאז פדרר ב־2015 שמגיע לגמר אליפות ארה"ב בלי להפסיד אפילו מערכה. הוא ישחק היום בגמר השמיני ברציפות שלו השנה.
אם סינר בן ה־24 לא היה מאבד שלוש נקודות משחק בגמר רולאן גארוס, הוא היה עולה היום לאצטדיון ארתור אש מרחק נגיעה מההישג הקשה מכולם: הגראנד סלאם, זכייה בכל ארבעת הטורנירים הגדולים בשנה קלנדרית. רוד לייבר ב־1969 הוא הגבר האחרון שעשה זאת – תזכורת: שנת 1988 של שטפי גראף הייתה מהגדולות שראה העולם בכל ענף. זה לא יקרה היום לסינר כי הוא הפסיד ברולאן גארוס לשחקן היחיד שיכול לנצח אותו.
5 צפייה בגלריה
לא הייתה אפילו דקה של ואקום. ג'וקוביץ', נדאל ופדרר
(צילום: Julian Finney/Getty Images for Laver Cup)
זו יריבות שהייתה כנראה בלתי נמנעת מאז ניצח קרלוס אלקראס בן ה־15, במשחק המקצועני הראשון שלו, את יאניק סינר בן ה־17. אלקראס מגיע ממורסיה בדרום־מזרח ספרד. אביו היה מאמן טניס שחלם להיות כוכב בעצמו. הבן שלו החל לשחק בגיל ארבע והפך מקצוען 11 שנים לאחר מכן. אלקראס לא נראה כמי שמנסה לנצח בשביל אבא. הוא משחק כי זה מרגש אותו, משביע רעב פנימי שיש למתי מעט.
יאניק סינר גדל על סקי בדולומיטים של צפון איטליה. כשהיה בן 13 החליט כנראה הנער שגלישה במורד במהירות של 120 קמ"ש לא מאתגרת אותו מספיק והתמקד בטניס. בענף שבו הורים מניחים לתינוקות מחבט בעריסה, זו הייתה התחלה מאוחרת להחריד. אבל כמו שאמר אלכסנדר בובליק, המדורג 24 בעולם שלקח בשבוע שעבר מסינר שלושה משחקונים - שלושה! - "זה כמו לשחק נגד בינה מלאכותית". סינר אכן סגר את הפער במהירות של AI.
יריבויות גדולות מצריכות ניגודים. נדאל, פדרר וג'וקוביץ' כל כך שונים זה מזה מכל בחינה, וקל כמובן להצביע גם על הניגודים בין אלקראס לסינר. אחד הוא כדור אש של כריזמה, שחקן אינטואיטיבי שנולד עם מתנה. זה מרגיש קצת כמו חילול הקודש להגיד כבר עכשיו שאלקראס הוא הטניסאי המוכשר אי פעם, אבל הוא הטניסאי המוכשר אי פעם. צריך יהיה לחכות עוד שנים רבות כדי לראות אם הוא גם יהפוך לטוב ביותר, אבל אף אחד לא ראה כישרון מלא ועגול שכזה.
ואילו השני, רק רוצה לנצח. הוא משחק כמו ג'וקוביץ' צעיר, אבל בלי ייסורי ההתבגרות הארוכים שעברו על נובאק. סינר נולד בן 24. הוא חובט בכדור בעוצמה שצריך לשמוע כדי להבין. למעשה הוא סוטר לו, לא חובט בו. הוא מבטל לגמרי את הקשר בין מבנה גוף לעוצמה. בניגוד לאלקראס, שלפעמים צריך את סינר מולו אחרת אין לו כל כך עניין במשחק, סינר רואה בכל יריב אויב שחובה לחסל כמה שיותר מהר.
על כתפי ענקים
שניהם, כמובן, עומדים על כתפי השלושה שבאו לפניהם. הם למדו מנדאל את תורת החבטות שגורמות ליריב לחשוב שהכדור שוקל 20 קילו. הם למדו מג'וקוביץ' איך להפוך הגנה להתקפה במחי חבטה אחת שאף בן אנוש לא אמור להיות מסוגל לייצר. הם למדו מפדרר שצריך לפעמים לבוא לרשת, ושחבטות אלגנטיות יכולות להיות קטלניות בדיוק כמו אלה שיוצאות מתוך טנק. הם גם למדו כמה חשוב לשמור על הגוף, למצוא שמחה מחוץ למגרש ולהקיף את עצמם באנשים שאוהבים אותם בלי תנאי, אבל גם יגידו להם את האמת הברוטלית כשצריך.
הם אפילו למדו להשאיר, לפחות בפומבי, את היריבות על המגרש. בינתיים הם אומרים רק דברים נחמדים אחד על השני. אחרי שניצח בווימבלדון, אמר סינר כי "עבודה קשה מנצחת כישרון", וזו הייתה בערך העקיצה החריפה ביותר שמישהו מהם שלח לעבר השני - אבל זו אמירה מטופשת שבה סינר העליב גם את עצמו. אלקראס עובד קשה מאוד כדי לתת לכישרון את הכלים לעשות את שלו, ולסינר יש הרבה יותר כישרון מכפי שכנראה אפילו הוא חושב. אף אחד לא הופך לטניסאי כזה בלי גם כישרון גדול וגם עבודה קשה.
אליפות ארה"ב היא מקום מושלם עבור אלקראס. אין זרקורים חזקים יותר, רעש של קהל לא מפריע לו והוא מנהל דיאלוג קבוע עם ניו־יורקרים חצופים ונהדרים. למרות זאת, זו הפעם הראשונה שבה הוא מגיע לגמר אליפות ארה"ב מאז הפך ב־2022 לאלוף הצעיר בתולדות הטורניר. אליפות ארה"ב היא הגראנד סלאם האחרון של השנה, היא קשה ולחה ומזיעה, ודורשת משמעת מנטלית שאלקראס העביר את שלוש השנים האחרונות בחיפושים אחריה. יכול להיות שהוא מצא אותה בטורניר הזה. זה לא רק שהוא לא הפסיד אף מערכה, זה בעיקר איך שהוא נראה – יותר מפוקס, פחות משתעמם באמצע משחק, מתחיל להבין לא רק מה הוא מסוגל להיות אלא גם מה יידרש ממנו כדי להגיע לשם. מהבחינה הזו, הרבה יותר קל להיות יאניק סינר. יש לו רק מוד אחד. זה לא משנה איך הקהל מתנהג, הוא בכלל לא שומע אותו.
פשוט להתפעם
במשך 20 שנה תיחזקו שלושה ספורטאי־על את אחד מתורי הזהב המופלאים של כל ענף ספורט, אבל יש נטייה לשכוח כי בתוך התקופה הזו היו רק חלונות קצרים למדי שבהם שלושתם היו במיטבם באותו זמן. פדרר וג'וקוביץ', למשל, נפגשו רק חמש פעמים בגמרי גראנד סלאם. סינר ואלקראס ייפגשו היום בפעם השלישית השנה, יודעים שגמר רולאן גארוס – בדיוק בטורניר שכלל טקס פרידה סוחט דמעות מרפא נדאל – היה גם הרגע שבו היריבות ביניהם כבר לא הייתה משהו שמתהווה. היא הגיעה.
אנחנו בשלב מספיק מוקדם בסיפור כדי שלא תהיה חובה לבחור צד. אפשר עדיין פשוט להתפעם מכך שבזמן שצלע אחת של השלישייה הגדולה עדיין משחקת, כבר יש כאן יריבות חדשה שמבטיחה להגיע לאותן ספֶרות. ספורט זה החיים, והחיים שונאים ואקומים.
פורסם לראשונה: 01:30, 07.09.25
