הסטורי שהעלתה אודין, אשתו של לירן רוטמן, שחשפה כי ספגה איומים אחרי שבעלה החמיץ פנדל בדרבי, לא גילה תופעה חדשה. הוא פשוט הזכיר משהו שכבר הפך לשגרה: הזעם של אוהדי כדורגל כבר מזמן לא נעצר בשריקת הסיום. פעם היית יוצא מהאצטדיון, מקלל בדרך לאוטו, אולי זורק משפט באימון פתוח וזהו. היום המשחק נגמר - והאירוע רק מתחיל. הרשתות החברתיות הפכו את הוצאת התסכול לזמינה יותר. לא מול שחקן על הדשא, אלא מול האדם עצמו. לפעמים גם מול מי שלא קשור בכלל למשחק.
המעבר הזה שינה את כללי המשחק. הכעס כבר לא מתפזר ביציע, הוא מחפש כתובת. וכשיש שם פרטי, פרופיל ותמונה - הרבה יותר קל ללחוץ על הגז. איש לא חסין. לא סופרסטארים ולא שחקנים בקבוצות תחתית, לא רווקים ולא בני זוג, בטח לא ילדים. ארלינג הולאנד יכול להיות אחד החלוצים הטובים בעולם, אבל זה לא מונע ממישהו לאחל לו מוות בסטורי תמים. אלבארו מוראטה ואשתו חוו ימים של הצפה אחרי החמצת פנדל בליגת האומות. הארי מגווייר הוכתר במחקר מ־2023 כשחקן שספג הכי הרבה קללות ברשת - וזה גלש גם לאיומים ממשיים, כולל הזעקת חבלנים לביתו.
המערכות הרשמיות לא עיוורות. בפרמייר־ליג, למשל, מנסים להילחם בתופעה דרך מנגנוני דיווח, שיתופי פעולה עם המשטרה וענישה. לפעמים זה גם עובד. אייבן טוני, אקס ברנטפורד מהפרמייר-ליג, הצליח לעלות על אוהד ספציפי שתקף אותו בקללות גזעניות ברשתות החברתיות - והעונש היה חריג בחומרתו: הרחקה של שלוש שנים מהמגרשים ומאסר על־תנאי. אבל המקרים האלה הם טיפה בים. הם לא משנים תרבות, הם רק מסמנים גבול - וזה לא מספיק טוב.
הבעיה הגדולה היא לא רק האוהד, אלא הפלטפורמה. ברשת כמו X, האנונימיות כמעט מוחלטת. אין שם שם אמיתי, אין פנים, אין אחריות. זה מרחב שמתגמל קיצוניות ומעניש איפוק. לא מפתיע שכדורגלנים רבים נעלמו משם. למה להישאר במקום שבו כל טעות מקצועית הופכת למבול של איחולי מוות?
הסיפור של אודין לא חריג - הוא פשוט תועד. וזה אולי החלק הכי מטריד. לא האיום עצמו, אלא העובדה שהוא כבר לא באמת מפתיע. אוהדים מרגישים בנוח לכתוב דברים שלא היו מעזים להגיד ביציע, בטח לא פנים אל פנים. הרשת מאפשרת להם להרגיש חזקים, חכמים, "צודקים", בלי לשלם מחיר. זה עוד שיקוף של תרבות ה"מגיע לי", שמאפיינת את הרשתות בשנים האחרונות: לי מותר הכל ולאחרים אסור. בכדורגל אנחנו רואים התבכיינויות אינסופיות על כל דבר, והתנהגות מכוערת מאחורי הקלעים.
יש תחושה שמשהו השתבש בדרך. לא כי אוהדים כועסים - זה חלק מהעניין - אלא כי הכעס איבד פרופורציות. ברגע שמישהו מחליט שבגלל החמצה מותר לו לפגוע במי שלא דרך על הדשא בכלל, זה כבר לא עניין של אהבה לקבוצה. זאת אלימות.
והשאלה האמיתית היא לא מה הליגות יעשו, אלא כמה זמן עוד נמשיך להתייחס לזה כאל חלק מהמשחק. כי כל עוד זה עובר ככה, בשתיקה או בחצי בדיחה, אין סיבה שזה ייפסק. לא משנה אם מדובר באדם אחד שקילל או במאות אנשים, הכדורגל צריך לשים קו אדום ברור ולהילחם בתופעה בצורה יותר אפקטיבית. העובדה שלא שמענו מספיק גינויים לקללות אומרת הכל.
