כמה טבעי זה מרגיש עכשיו, תשעה מחזורים לסיום העונה, שבית"ר ירושלים היא חצי ממאבק האליפות. כמו לראות ציפור עפה. ההמונים ביציע, הכדורגל העוצמתי, תאוות השערים, הניצחונות הדרמטיים - לשם כך ברא אותה הטבע. המועדון הזה הוקם בשביל הרגעים האלה, אבל כבר יותר מדי זמן שהוא לא מגשים את הייעוד שלו. כולם יודעים לומר, גם כאלו שלא ראו במו עיניהם את אבירם ברוכיאן, ברק יצחקי וגל אלברמן על הדשא, שהפעם האחרונה שבית"ר לקחה אליפות הייתה ב־2008. אומרים את זה כדי לתת מושג לגודל השעה - 18 שנה ללא אליפות, נצח־נצחים במושגים של מועדונים גדולים.
האמת היא שמיסגור הסיפור בגבולות של 18 שנה יעשה עוול לאירוע שהוא בית"ר ירושלים במרוץ לאליפות של עונת 2025/26. מה לריצה הזאת לאליפות ולשתיים הרצופות בעידן ארקדי גאידמק? בית"ר ההיא זכתה באליפות מאותו ההיגיון שמוביל מים בקומקום לרתוח. לחיצה על כפתור, וזה מוכן. לבית"ר ההיא היה את הסגל הטוב בליגה, מתוקף התקציב הגבוה בליגה, והיא זכתה בצלחת הראשונה מבין השתיים עם עשר הפרש על סגניתה, ובשנייה עם תשע.
כל אליפות היא אושר גדול, אבל אם מדקדקים ובוחנים את הכליות של כל מתכת, יודעים שיש הבדל בין בכורה ידועה מראש לכזאת פלאית, יצרית, שאינה מובנת מאליה. במובן הזה, הריצה של בית"ר לאליפות השנה היא אירוע שלא מתרחש לראשונה זה 18 שנה, אלא הרבה יותר - ניתן להקביל אותה למשהו שני בחשיבותו בהיסטוריה שלה. מקדימה אותו רק הזכייה הראשונה ב־1987, ואולי גם הגביע ב־1976. הגביע ההוא היה תואר ראשון מאז הקמתה, והאליפות ההיא - ראשונה גם כן. מאז אותה אליפות בית"ר לא העבירה יותר מתשע שנים בלי שזכתה בנוספת. כעת היא מחכה כבר זמן ארוך כפליים.
התמורות שחלו בכדורגל הישראלי בעשור וחצי האחרונים פסחו על בית"ר. לא בסנטימנט שהיא מעוררת, לא במקום שלה בתרבות הישראלית באופן שחורג גם מזה הספורטיבי, אלא במובן ההצלחות על הדשא. מה לעשות, בזמן שלמכבי ת"א יש את מיץ' גולדהאר, למכבי חיפה את יעקב שחר ולהפועל באר־שבע את אלונה ברקת, בית"ר נוהלה על־ידי "גרושניקים", ובאופן שלא איפשר לה להתמודד והיה רחוק מלהלום את סדר הגודל שלה בהשוואה ליריבותיה בעלות הארנק.
אפשר היה כמעט להיגמל מהמחשבה שהדבר עוד יקרה. אולי האליפות ההיא ב־2008 הייתה האחרונה? דברים מהסוג הזה קורים. מתישהו קבוצה לוקחת אליפות שהיא לא יכולה לנחש בזמן אמת, בין נתזי השמפניה לפתיתי הקונפטי, שהיא תהיה האחרונה. כשאתה אלוף אתה על גג העולם, קרוב מדי לפסגה כדי להאמין שלא תחזור לגעת. אבל לפעמים לא חוזרים. עם כל שנה שחלפה, בית"ר התרחקה. כן, גם כאשר כביכול פלירטטה עם הבכורה ב־2018 עם בני בן־זקן ואלי טביב, זה היה פלירטוט שהסתיים במקום השלישי, מרחק 12 נקודות מהמהדורה האחרונה והכי פחות חזקה בשושלת של באר־שבע.
גם אם בית"ר לא תזכה באליפות, היא נמצאת עכשיו בתוך מאבק שבשיקלול הרעב ואלמנט ההפתעה, היא לא הייתה בו מאז שנות ה־80 של המאה שעברה. זה אירוע היסטורי גם אם היא תסיים במקום השני, ועל אחת כמה וכמה אם תסיים ראשונה.
בהשוואה לבטן המצומקת של בית"ר, שלא אכלה צלחת כבר קרוב לשני עשורים, באר־שבע אכלה לא מזמן. כאשר היא מגהקת עולה באפה ריח של אליפות נשכחת. שמונה שנים, מה קרה? מכבי ת"א ומכבי חיפה ידעו בעברן תקופת המתנה ארוכה יותר, הפועל ת"א ובית"ר נמצאות כעת בתוך רצף ארוך בהרבה.
באר-שבע רוצה פיצוי
זה לא אומר שהתואר הזה חשוב פחות לבאר־שבע. הוא חשוב אחרת. לבית"ר הוא חשוב מעצם זה שכעת היא קרובה לכך יותר מכפי שהייתה מאז 2008, ובשל כך מתבקש להסיק שלך תדע מתי יבשילו התנאים שוב. לבאר־שבע זה חשוב כל כך מסיבה הפוכה - משום שרק בשנה שעברה הייתה קרובה בדיוק באופן הזה. זו השנה השנייה שבאר־שבע מציגה דומיננטיות שמזכירה את זו שהייתה לשושלת שלה באמצע העשור הקודם. על כל מחזור שקבוצה אחרת הייתה במקום הראשון מאז אוגוסט 2024, היא הייתה חמישה.
לכאורה, החזרה של באר־שבע לאותו המקום - מארחת את סגניתה במחזור השני של הפלייאוף עם האפשרות להגדיל את הפער לשני משחקים (שבת, 20.30) - מפחיתה בדיעבד מתחושת הפספוס ההיסטורית של אובדן האליפות בעונה שעברה ומציעה כביכול נחמה בהבטחה לרלוונטיות עתידית גם במקרה של מעידה נוספת. זה כמובן לא נכון. באר־שבע לא תיעלם לשום מקום, אבל העונה, עוד יותר מאשר בעונה שעברה, יש תחושה של "עכשיו או לעולם לא", או לכל הפחות "עכשיו או לך תדע מתי".
לוקאס ונטורה וקינגס קאנגווה, שני שחקנים שגדולים על הליגה בראש ובעמדות החשובות ביותר, לא יהיו כאן לנצח. גם אם יימכרו בעשרה מיליון יורו, רוב הסיכויים שלא יימצאו שחקנים ברמתם. שנה שנייה של כמעט עלולה להוביל את באר־שבע להחלטה מוטעית להיפרד מרן קוז'וך, מאמן שהמציא אותה מחדש והעניק לה אפיון מובהק בצורה שאולי רק ברק יצחקי בבית"ר מתקרב אליה. אליפות יכולה לשקע במקום את כל מה שעושה את באר־שבע לקבוצה כל כך טובה. בעיטה מתסכלת נוספת בדלי - לסיים תקופה.
4 צפייה בגלריה
העונה, עוד יותר מאשר בעונה שעברה, יש תחושה של "עכשיו או לעולם לא". שחקני הפועל באר-שבע
(צילום: מאיר אבן חיים)
בניגוד לרוב העונות שבהן מרוץ האליפות הוא דו־ראשי ולמפגשים הישירים בין הקבוצות יש משקל משמעותי בקביעת האלופה, הפלייאוף השנה מפחית מהאקסקלוסיביות של המותג "משחק העונה", בטח זה הראשון.
נכון, ניצחון באר־שבעי שיגדיל את הפער לחמש נקודות יכול לחפור לבית"ר בור שתתקשה לצאת ממנו, אבל ניצחון בית"רי, אף שיוביל למהפך ויתווסף אליו האפקט המורלי של הכנעת קבוצה שהיא לא מסוגלת לנצח כבר עשור, לא יהיה סוף העולם עבור באר־שבע. שתי הקבוצות יאבדו עד לסיום העונה יותר נקודות משהקבוצות במקומות 1־2 מאבדות בדרך כלל. ככה זה כשיש התנגשויות מרובות עם יריבות מושבעות (בית"ר מול הפועל ת"א) או כאלו אקטואליות (באר־שבע נגד מכבי ת"א), או סתם מפגשים בפרופיל גבוה מול 30 אלף אוהדים שיסייעו לצמצם פערים מקצועיים (מכבי ת"א ומכבי חיפה). על אף הפיתוי הגדול לחרוץ שהמשחק הזה יכריע את האלופה, הוא לא.
זה כן יהיה המשחק הכי טוב שיש לכדורגל הישראלי להציע בשלב הזה של חייו, מאבק מרתק בין שתי קבוצות עם מחויבות אידיאולוגית דומה ללחץ גבוה והנעת כדור, אבל עם מוקדי כוח שונים (הקישור ההתקפי של בית"ר, מרכז המגרש של באר־שבע).
אפשר להאמין שלמרות הלחץ והמתח שעלולים גם להציב משקולות על הרגליים ולהקשות על הקבוצות להביא לשיא את היכולות שלהן, צפוי משחק בקצב ואינטנסיביות שיזכירו לפרקים דברים שאפשר לראות רק בטלוויזיה. העובדה שיש גם 15 אלף אנשים שיכולים יהיו לראות ביציע ולא לצפות מהמרקע, תספק אווירה שתהלום את הרגע ותשמש תפאורה שתבהיר עוד יותר את גודל האירוע. כמה קרובים היינו לכך שהמשחק הזה ישוחק לקול דממה דקה, עד שאפשר היה כמעט לחשוב שמדובר במשחק מרכז טבלה בליגה ב'. תודה לאל.
