"שוב היא כאן ושוב הכל מאבד צורה
מבולבלת ויפה היא לא השתנתה
יום בהיר אחד עזבה והנה חזרה
מרעידה בי בהלה מניסה שלווה" ("שוב היא כאן", מילים: עלי מוהר, לחן: יוני רכטר)
מילות השיר הכל כך נוסטלגי הזה מדברות עכשיו לכל אדם ברחוב, השגרה והחופש היחסי שחוזרים אט אט לחיינו לעומת הסגר והבידוד שהיוו חלק אינטגרלי מהחיים, הן בארץ והן בעולם. לחלק זו האפשרות שוב ליהנות מקניית מוצרים, לאכול בקרוב במסעדה האהובה או לרחוץ בחוף. חלק רצו בחזרת מערכת החינוך והרוב רק רצו לחזור לעבודה. התרבות והספורט שחסרו במהלך תקופת הקורונה כבר חוזרים אלינו וכבר דופקים בדלת.
כמה התגעגענו, כמה נתמוגג ברגע שנשמע את שריקת המשרוקית, הנעליים החורקות בכדורסל, צהלות השמחה והכדור ברשת, אוי הכדור ברשת, כמה אנחנו נשמע אותך ורק אותך וכולנו מחכים לרגע זה. הספורט, כמו בשיר, פתאום הלך לנו, אך הוא גם חוזר והכל מאבד איתו את הצורה - הצפייה במסך לא תהיה בזום הכיתתי, משפחתי או של העבודהף היא תהיה בטלוויזיה, במעקב אחרי הכדור והשחקנים שהיינו רגילים לראות וחלקם אפילו להעריץ.
אין ספק שהספורט הוא כמעט כמו חמצן לריאות, ואנחנו היינו עם אינקובטור של שידורים חוזרים, ליגה בלארוסית ועוד סדרה משובחת על אלוהים. עכשיו, כשאנחנו שוב כבר נושמים בכוחות עצמנו, נדע שכמו בשיר הכל יהיה סוער, שונה, מהיר ואחר, כי אין עבר ואין עתיד ויש רק את הרגע שחוזר, הכואב והיפה.
