תוך ארבע שנים בלבד הצליח שחר צוברי להפוך את נבחרת הנשים בגלישה לנבחרת הטובה בעולם, כזו שהצמיחה שתי אלופות עולם וסגנית אלופה אולימפית, והפכה להשראה למאמנים מכל רחבי תבל כיצד לבנות דומיננטיות בענף אולימפי בזירה הבינלאומית.
ההצלחה הגדולה של המדליסט האולימפי בדימוס, שלקח על עצמו נבחרת שזכתה בעשר מדליות בכל התחרויות הגדולות בשלוש השנים האחרונות, כולל סגנית אלופת העולם תמר שטיינברג מהתחרות בשבוע שעבר, סידרה לו הצעה מפתה לחוזה ענק מנבחרת סין – כך נודע לראשונה ל"ידיעות אחרונות" ו־ynet.
"מדובר בסכומים מטורפים, אוהבים אותי שם מאוד", מאשר צוברי בראיון, אבל מבהיר: "כולם יודעים כמה אני מחובר לדגל ולאיגוד, והם יודעים שאני תפוס, מה שנקרא, ולכן סירבתי. הסינים הציעו לי לנהל פרויקט שיתחיל ממשחקי סין וימשיך עד האולימפיאדה. מרכז החיים שלי הוא כאן, בישראל, ואני אוהב לייצג את הדגל ואת המדינה. זו התשוקה שלי, לקום כל בוקר כישראלי שמאמן את הנבחרת. לא תהיה לי תשוקה לעשות את זה עבור מדינה אחרת. אני מאמן את הנבחרת הכי טובה בעולם".
"התביישתי עבור הקולגות"
מאז 7 באוקטובר, תחושת הציונות של צוברי רק הלכה והתחזקה, בטח כשהנבחרת שלו מתמודדת עם הפגנות פרו־פלסטיניות בתחרויות השונות, בעיקר באליפות העולם האחרונה בדנמרק. "אנחנו לרוב לא נתקלים בהתנהגויות חריגות, וגם כשיש הפגנה עוינת, פשוט מתרחקים. במקרה של דנמרק זה היה קצת שונה, זו הפעם השנייה שאני חווה הפגנות כאלה לאורך הקריירה, בשתיהן זה קרה שם. מאוד מאוד לא נעים, גם עבור הקולגות".
תאר את התחושות.
"זו תחושה מאוד מוזרה, הזויה. הרגשתי בושה שכל הקולגות צריכים לעבור את זה. דיברתי עם המאמנים על כך. כולם באים להתחרות, עומדים במזח ומקבלים קריאות כמו 'מוות ליהודים', 'פרי פלסטין', 'אתם הורגים אזרחים'. ואתה תקוע באמצע. לא נעים לך מול המתחרות והקולגות שצריכים לעבור דבר כזה".
יצרת את הנבחרת הטובה בעולם, עם שש־שבע גולשות מהטופ העולמי. אתם מרגישים שנותנים לכם כבוד כמו, למשל, כשנבחרת יפן מגיעה לאליפות העולם בג'ודו?
"אפשר לומר שיש כלפינו כבוד גדול. אני חש את זה דרך המאמנים בסבב, שרוצים להתאמן איתנו. אתה בעמדה של כוח כי אתה מביא כמות ואיכות, והנבחרות מרגישות הישג כשהן מתחרות מולנו. יש גולשות טובות בסבב, כמו הבריטית אמה ווילסון, האלופה האולימפית מרתה מג'טי, וגם נבחרות חזקות מגרמניה, סין ונורווגיה. בארץ, אני לא ממהר להכניס גולשות ממדינות אחרות לאימוני הנבחרת – דואג לשמור שהאימון יהיה איכותי וברמה גבוהה".
איך אתה מסכם את אליפות העולם האחרונה, שבה ארבע מתוך תשע הגולשות המובילות הן ישראליות?
"בסך הכל הייתה טובה מאוד. תמר שטיינברג סיימה כסגנית האלופה, דניאלה פלג חזרה למשחק אחרי שבשנה שעברה הייתה אלופת אירופה ולפני כן סגנית אלופת עולם וסיימה חמישית. שרון קנטור חזרה מהמשחקים האולימפיים, ולאחר נפילת מתח טבעית סיימה שישית. שחר טיבי סיימה תשיעית וגלשה יפה מאוד. מאיה מוריס עברה תחרות פחות מוצלחת וסיימה במקום ה־30, אבל גם היא מצוינת. גם קטי ספיצ'קוב חזרה לנבחרת".
מחוף לחוף
אז איך הצלחת להפוך את נבחרת הנשים בגלישה לדומיננטית ביותר בספורט הישראלי, והכי טובה בעולם בפער משמעותי?
"חשוב לי לדייק, יש את האיגוד שהחליט להקים את הנבחרת, הציב אותי כמי שמנהל ומאמן את הפרויקט ונותן לי את הכלים והתקציבים להצליח. זה לא רק אני, יש את עוזר המאמן, יעל פז, שהחליף את סתיו בימל שעבר לגברים, את מאמן הכושר אייל שלומי שזמין 24/7 ועובד על הכושר האירובי, הכוח ותוכניות האימון, וניהול העומסים. זה צוות שלם".
אתה מדבר על הכי חזקות בים. איך מגיעים למעמד כזה?
"יש לנו חמישה אימוני גלישה בשבוע, ראשון עד חמישי, עבודה לכל דבר. מעבר לכך, שלושה אימוני כוח בשבוע, שלושה אימוני אירובי, ועוד אימוני תנועה לפתיחת הגוף – בסך הכל 14 יחידות שבועיות. בנוסף, יש להן פיזיותרפיסטית ומאמנת פילאטיס".
היתרון שלכם הוא שאתה ספורטאי, מדליסט אולימפי שעבר הכל.
"אני מבין מה ספורטאי צריך, ואני מצליח לנהל את זה ולשמור על האיזון בין אימונים לעבודה, לחיים האישיים, בין תחרות בריאה לתחרות לא בריאה. זו העבודה שלי – לנהל את הצוות המקצועי, להזין אותו. אני נותן להן את ההזדמנות והקרקע, אבל בסוף הן צריכות להגיע לאימונים, להזיע, לעבוד קשה, להיות מחויבות ועצמאיות. הן מגדילות ראש, דוחפות את העגלה, את הנבחרת, וכל אחת את עצמה. אנחנו כמערכת מאחוריהן, נותנים להן את הכלים לנצח ולהוכיח מי הגולשת הכי טובה בעולם".
5 צפייה בגלריה
"מבין מה ספורטאי צריך". צוברי וקנטור במשחקים האולימפיים
(צילום: REUTERS/Andrew Boyers)
כמאמן, מהי ההשפעה שלך בשיוט המדליות המכריע?
"במהלך השיוט אי־אפשר לדבר. בשיוטי מדליות יש ארבע גולשות בלבד, המרחק מאוד צפוף והשיוטים קצרים יותר, בשיטה שנראית כמו נוקאאוט. ניהול הסיכונים משתנה, והתפקיד שלי הוא בין השיוטים, קצת כמו מאמן איגרוף בסוף סיבוב או מאמן כדורסל בפסק זמן. העבודה הופכת צמודה וממוקדת בפרטים הקטנים. אני לא אומר להן לאיזה צד ללכת, משאיר את ההחלטות לאינטואיציה הספורטיבית שלהן. רק מזכיר להן שהאינטואיציה שלהן בדרך כלל צודקת, אחרת הן לא היו מגיעות לאן שהגיעו".
איך זה כמאמן לעבוד עם חבורת ווינריות ותחרותיות, שבסופו של דבר רק אחת מהן תגיע למשחקים האולימפיים?
"קשה ומורכב, אבל תמיד אהבתי, גם כספורטאי וגם כאישיות, לעבוד דווקא באזורים הלא נוחים, הקשים והמורכבים. אחד הדברים החשובים בצוות הוא שיש לנו רופאה, פסיכולוגית ופיזיותרפיסטית. תמיד אני אומר לספורטאיות שלי שידברו עם אנשי המקצוע, במיוחד בכל הנוגע לאתגרים כנשים. שיח מקצועי. הסברתי להן שגם אם הן לא מרגישות טוב הן יכולות לבוא ולהגיד לי. כי אני כספורטאי תמיד הגעתי לכל אימון במאה אחוז".
אחת המגמות שבלטו בשייט הישראלי בעבר היו אינטריגות בין הכוכבים, כמו גל פרידמן לעמית ענבר, או בינך לגל פרידמן. איך מונעים מתיחויות בנבחרת הישגית כל כך?
"המערכת היום טובה יותר. הצבנו נהלים ברורים מאוד שמייצרים שקיפות מול הספורטאיות: מה מותר ומה אסור, מה לעשות ומה לא לעשות, ומה תהיה הסנקציה במקרה של הפרה. זה יוצר קרקע נוחה לעבודה. האינטריגות קיימות, וזה טבעי, כולן רעבות לנצח ובטוחות שייצגו את ישראל בלוס אנג'לס כי הן הכי טובות. בתקופות לחוצות אנחנו מדברים על הצורך לזכור שיש פה גם צד מקצועי וגם צד חברי. הצד המקצועי אומר שיש לך אינטרס שהספורטאיות האלה יהיו לצידך כי הן מושכות אותך קדימה. והצד החברי, אנחנו מבלים בערך מאה ימים בשנה בחו"ל יחד, וזה צד מנטלי מאוד קשוח. את רוצה שיהיו לידך ספורטאיות וגולשות שמכירות אותך ויהיה לנו כיף ביחד".
אתה רוצה לומר שאין בכלל קרבות בוץ?
"עובדתית לא. יש אינטריגות, אבל אנחנו תופסים אותן בזמן ומעודדים קרבות מקצועיים. בסוף כולן נושמות עמוק וזוכרות שהן כאן כי הן רוצות להצליח, וההצלחה מגיעה דרך הקושי. אני חושב שזה גם מחזק אותן. נוסף לכך, מאז 7 באוקטובר והמלחמה עם איראן, יש תחושה שאנחנו, כישראלים ובייחוד דרך הספורט, כולם באותה סירה. מבינים את הקשיים והצורך להיות יחד. פתאום אנחנו תקועים בארץ, אז חייבים להתאמן ביחד, ושיש מאמן ישראלי ונבחרת ישראלית. לא מאמן זר שאין לו מושג שאנחנו מדינה בפוסט טראומה".
אתה עוד רגע ארבע שנים מאמן את הנבחרת. האמנת לרגע שתצליח להפוך למאמן הטוב בעולם?
"קיוויתי. רציתי, כמו שהצלחתי כספורטאי, להביא את האופי הווינרי וההתחרותיות שלי גם כמאמן. הפילוסופיה שלי היא לתת לספורטאיות מה שאני הייתי רוצה לקבל מהמעטפת, המערכת והמאמנים שלי – כי אני הרגשתי שלא קיבלתי את זה עד הסוף".
זכית במדליית ארד אולימפית והיית אלוף אירופה. עם מעטפת מקצועית כזו, היית יכול להיות אלוף אולימפי?
"שאלת מיליון הדולר. אבל סיימתי את הקריירה עם התחושה שאם הייתה לי מערכת מקצועית מלאה, צוות אימון במשרה מלאה והעסק היה דופק כמו שהוא דופק היום, הייתי משיג תוצאות טובות יותר. האם הייתי אלוף אולימפי? לא יודע. אבל ההישגים היו משתפרים. עם התחושה הזאת אני קם בבוקר, כשאני מסתכל על הספורטאים והספורטאיות באיגוד ואומר: ככה הייתי רוצה להיות כספורטאי".
דרוש שותף ספונסר
כנבחרת הטובה בעולם, אפשר לצפות לאלופה אולימפית?
"אמרתי את זה גם בפריז, אחרי קמפיין שסיימנו עם שתי אלופות עולם. וכמובן, גם לפני פריז ועכשיו לפני לוס אנג'לס, אנחנו מכוונים הכי גבוה. כמובן שאנחנו עובדים על כל הדקויות כל הזמן. המטרה נשארה מדליית זהב אולימפית, ולשם הספורטאיות האלה מכוונות. אבל יש עוד משהו שחשוב לי מאוד שייכנס".
בבקשה.
"ספונסר, שותף לדרך, שיכניס יותר ילדים וילדות לענף השייט, שיצרף אירועים שבהם יוכל הציבור להגיע, לא רק לפריז אלא גם לחוף שדות ים, עם כוס בירה, ולראות שיוטים. התוכנית המקצועית של הספורטאיות ממומנת, אבל להן עדיין יש הרבה הוצאות. הן גרות בעמק חפר עם ההורים שלהן, וההורים מכינים להן אוכל. צריך להגיע מישהו לנבחרת הכי טובה בעולם, גאוות ישראל, שירגיש שמישהו מאמין בכולנו".
ותודה לאשתי
אתה נמצא מאה ימים בשנה מחוץ לארץ, איך זה מסתדר כאבא לשתי בנות?
"אשתי באמת הראשונה שסובלת מזה, ולכן אין לי ברירה אלא להביא תוצאות, כדי שכשהיא תלך ברחוב יגידו לה שבעלה עושה עבודה טובה. זה לא רק המאה ימים בחו"ל, זה גם האימונים בשדות ים, בחורף אנחנו באילת, בקיץ בכינרת, בשדות ים ובחיפה. אנחנו גרים בת"א, קרוב לאמא של אשתי, לחברים ולמשפחה. אין לי מילים להודות לאשתי ליאת, היא בעצמה מנהלת קריירה, עובדת בארגון הג'וינט, מתעסקת עם כל משרדי הממשלה ומנסה לפתור בעיות לאומיות, ובמיוחד עכשיו, למשל, מחסור בעובדים איכותיים בשוק העבודה".
אתה מכוון את הבנות שלך ללכת בדרכך?
"ניב, הבת הגדולה שלי, עולה לכיתה א', ודני קטנה ממנה. ניב מבחינתה היא גולשת, אבל כשאני הולך איתה לים היא תופסת גל אחד וזה מספיק לה. אני מקווה שהן יעסקו בספורט, לא משנה איזה – שייקחו את זה לאן שהן רוצות. כמו שההורים שלי לקחו והכניסו אותי לים".
פורסם לראשונה: 01:30, 20.07.25
