מלבד המסכה, אחד הדברים הבולטים ביותר בענף הסיוף הוא הצעדים האיטיים אל עבר היריב. באירועים הגדולים, עם התאורה הנכונה, השניות הבודדות שבהן המתחרים מתקדמים זה לעבר זה על המסלול עוטפות את הרגע במסתורין ומוסיפות עוד שכבת סקרנות סביב הספורטאי שאוחז בחרב. כשהענף הופך לגרסה הפראלימפית שלו, עם כיסאות גלגלים, הוא נראה לעיתים מסורבל יותר - ומעלה לא מעט שאלות לגבי התנועה המוגבלת.
לישראל יש כיום מתחרה מקצוענית אחת בענף - לינור קלמן (35), שהחיים שלה היו אמורים להיראות אחרת לגמרי אלמלא תאונה שעברה במהלך שירותה הצבאי. כיום, כשהיא מדורגת רביעית בעולם, היא מנסה להחזיר את הסייף הישראלי לקדמת הבמה הפראלימפית - בתקווה לסיים בלוס־אנג'לס 2028 ארבעה עשורים ללא ייצוג ישראלי בענף.
בבית הלוחם בירושלים, שם קלמן מתאמנת, היא חוזרת שוב ושוב על אותה הדרך במסלול, מוקפת בציוד שנועד לשיקום פצועים וחיילים שמגיעים למקום. מדי פעם חולפים ליד האולם פצועים אחרים, מציצים פנימה ומגלים עולם שונה לגמרי מזה שדמיינו.
"הייתי במצב של שק תפוחי אדמה"
גם קלמן עצמה, שהייתה לה היכרות מינימלית בלבד עם סיוף בילדותה, לא חשבה שתחזור אליו יום אחד. בתחילה הוצעו לה ענפים אחרים, פופולריים יותר בבית הלוחם, כמו כדורסל או שחייה. אלא שקלמן הפכה בעל כורחה לנכת צה"ל, ונאלצה להיפרד מהחלום להמשיך במערכת המשפט ולהשתמש בקשרים שצברה כרשמת משפטית במהלך שירותה.
"החיים שלי השתנו ברגע אחד בדרך לבסיס - תאונת דרכים", היא משחזרת. "נסעתי ברכב צבאי, ואוטובוס של מורה נהיגה צבאי התנגש בנו. ככה חגגתי את יום ההולדת ה־20 שלי. במשך חצי שנה הייתי במצב שבו אני שק תפוחי אדמה".
דימוי מאוד כבד.
"הייתי בבית החולים, והכל כאב לי. אף אחד לא הבין מאיפה מגיע הכאב. במשך שלושה חודשים לא התייחסו לפגיעת הראש שלי. מבחינת הצוות הרפואי הפגיעה הייתה בטחול, והיא עברה אחרי זמן מה. היו לי כאבים בצלעות, אבל הניחו שזה משם וציפו שאקום ואלך. חשבו שאני עושה את עצמי. עד שאבא שלי אמר: 'תשלחו אותה לאף־אוזן־גרון, הילדה לא הולכת'. שם גילו שהפגיעה היא בראש, ושיש סיבה לכך שאני לא יכולה לעמוד. כל מנגנון שיווי המשקל נפגע".
"אמרו לי שאין יותר איך לעזור, שאי־אפשר לשקם אותי מעבר לנקודה מסוימת. סוג של איחלו לי בהצלחה אחרי שלושה סשנים של טיפולים, שבסופם נאמר לי שאני לא מתקדמת. לא ידעתי מה אני עושה עם עצמי"
הכול הופך להיות בישיבה?
"כן. זה נהיה סיפור של מעבר משכיבה לישיבה בכל פעם מחדש. כל פעילות של פיזיותרפיה או בדיקות בבית החולים הייתה תמיד בליווי. לא יכולתי להתנהל לבד. לא עשיתי עניין מכיסא הגלגלים, כי הבנתי שאני צריכה אותו, ובאיזשהו מקום גם לא קיבלתי את זה שאני הולכת להיות נכה. מבחינתי זו הייתה תקופה זמנית - שאעבור, אשתקם ואחזור לצבא".
אלא שהחודשים חלפו, וקלמן לא הצליחה אפילו להתקלח לבד או להגיש לעצמה אוכל. כשהתקבלו תוצאות הבדיקה שאליה שלח אותה רופא אף־אוזן־גרון, הגיע גם האבחון: פגיעה במערכת שיווי המשקל באוזן הפנימית. קלמן שוחררה מהצבא, נפרדה מהחלום שלה ומהשגרה שכל חבריה המשיכו לחיות, ועברה לחיים של טיפולי פיזיותרפיה.
"ככה נראה היום שלי - שיקום יום עם פעילויות כמו ריפוי בעיסוק והידרותרפיה. בעיקר לבד. פגשתי שם בעיקר אנשים מבוגרים. מדי פעם הגיע גם איזה חייל פצוע".
מה קרה בתום תקופת הפיזיותרפיה?
"אמרו לי שאין יותר איך לעזור, שאי־אפשר לשקם אותי מעבר לנקודה מסוימת. סוג של איחלו לי בהצלחה אחרי שלושה סשנים של טיפולים, שבסופם נאמר לי שאני לא מתקדמת. לא ידעתי מה אני עושה עם עצמי. אין לימודים, אין חיים, אין חברים. כלום. בשלב מסוים סיפרו לי על בית הלוחם, שיש שם גם פיזיותרפיה. אני חשבתי שזה עוד בית חולים - עד שהגעתי וראיתי שזה בכלל לא קרוב. יותר כמו קאנטרי קלאב עם אינסוף פעילויות: ציור, פיסול, שירה וספורט. אני זוכרת את היום הראשון שלי פה".
קבלת פנים מיוחדת?
"למזלי, מנהל בית הלוחם ומנהל אגף הספורט היו שם באותו יום. התחילה שיחה על מה אפשר לעשות איתי. הציעו לי קיאקים, חץ וקשת ועוד ענפים. הכל נשמע נחמד, כשאני יושבת כמו בטטה על הכיסא. תמיד רציתי ספורט, ופתאום זה ענה על כל הרשימה. אז עלה רעיון הסיוף. בכלל לא ידעתי שיש סיוף פראלימפי. נכנסנו לראות אימון, ופתאום התחילו לדבר איתי על המשחקים הפראלימפיים".
תגובה לא צפויה.
"ממש. מפה ועד המציאות יש מרחק גדול. התחלתי להתאמן ב־2014, כמו להגשים חלום ילדות. היה לי קשה לבצע את התנועות, הייתי מאוד סטטית. התנועות של הצוואר והגב היו רובוטיות. למדתי להפריד בין העבודה של היד לפלג הגוף העליון. למדתי גם להתנועע עם הכיסא. אני מרגישה יציבה יותר איתו למרות הסחרחורות - אבל עדיין, זה כמו לסייף על קרוסלה".
ומשם כבר מדברים איתך על תחרויות בחו"ל?
"בראש השנה שאחרי כבר הייתי בתחרות הראשונה שלי. הרעיון היה לקבל קלסיפיקציה - להבין אם אני בכלל יכולה להתחרות, ובאיזו דרגת נכות. שם גילינו שאני שייכת לקטגוריית A, שהיא למעשה הקשה ביותר עבורי - המתחרים הכי 'בריאים', כאלה שלרוב חסר להם איבר, אבל מערכת שיווי המשקל והמוח שלהם עובדים רגיל. זה עולם אחר. באמצע קרב אני יכולה פתאום להתנתק. מוזיקה של אוטו גלידה יכולה לעבור לי בראש".
מה את זוכרת מהתחרות ההיא?
"שאמרו לי לעשות כמה שיותר דקירות. ניצחתי בשני קרבות במוקדמות, עליתי לפלייאוף וסיימתי במקום ה־17. פתאום התחילו לדבר איתי על ריו 2016. אבל זה עוד לא הספיק. אז התחריתי רק בדקר, ובהמשך הוספתי גם את הרומח".
קלמן הייתה נחושה להגיע לטוקיו - בין אם למשחקים המקוריים ב־2020 ובין אם לאלו שנדחו בשנה בגלל הקורונה. אלא שניתוח בצוואר קטע את החלום. "התנועות שלי היו מוגבלות, ואז גם אי־אפשר באמת להתאמן", היא נזכרת. "לקראת פריז כבר הייתי בטוחה שזה יקרה".
היא גם קיבלה לכך חיזוק מקצועי - מקום שביעי באליפות אירופה שנערכה חודשים ספורים לפני המשחקים. אלא שבדירוג העולמי היא הייתה במקום ה־16, ורק 15 הראשונות העפילו. חלק מהספורטאיות שמתחתיה נכנסו בזכות קריטריונים גיאוגרפיים של הוועד הפראלימפי.
בזכות האהבה
בשנה האחרונה סיימה קלמן שביעית באליפות העולם וזכתה במדליית כסף באחת מתחרויות גביע העולם. המטרה הבאה ברורה: להגיע ללוס־אנג'לס 2028 מהדלת הראשית - ולסיים את ההיעדרות הארוכה של ישראל מהסייף הפראלימפי. בדרך היא נתמכת על־ידי ההתאחדות לספורט נכים והוועד הפראלימפי, אבל מתקשה למצוא ספונסרים. "בסוף מדובר בענף עם חרבות", היא מחייכת. מי שעוד תומכים בה הם יוהאן - מקל ההליכה שלה, שנקנה בגרמניה אחרי שהקודם אבד בנתב"ג - ובן זוגה, אלירן הרוני, שהפך למלווה במשרה מלאה. גם הרוני הוא נכה צה"ל, והשניים הכירו בנופש באילת מטעם בית הלוחם.
5 צפייה בגלריה
"מבחינתי זה לא ליווי - זו עזרה לאלופה שלי". קלמן עם בן זוגה, אלירן הרוני
(צילום: שלו שלום)
"לינור מבית שמש ואני מקיבוץ צרעה", הוא מספר. "היינו צריכים להגיע עד אילת כדי להבין שאנחנו גרים עשר דקות זה מזו. יש לה אישור לשמונה שעות ליווי ביום, ולי זה הסתדר. הייתי סוכן נסיעות עד הקורונה. אני מעריץ שלה. מבחינתי זה לא ליווי - זו עזרה לאלופה שלי".
אחרי 7 באוקטובר החליטו השניים לבקר פצועים בבתי החולים, במטרה לחשוף אותם לעולם הסיוף הפראלימפי ולבית הלוחם. "הרבה חושבים שזה בית הבראה", אומרת קלמן. "אמרתי להם שזה ממש לא. שיבואו לנסות ספורט. היה אפילו רגע מצחיק - רציתי להביא מחזיקי מפתחות של סיוף, ואז אחד החיילים אמר לי: 'מה, הבאת חרבות ברזל אחרי שנפצענו?' זה הצחיק אותי. לצערי עדיין לא מגיעים הרבה לסיוף, אבל אנחנו מקווים שזה ישתנה".
דימה פודולסקי, המאמן של קלמן ובעברו סייף בעצמו, אופטימי לגבי הסיכויים שלה להגיע למשחקים: "קרו הרבה דברים מאז שלינור התחילה - קורונה, מלחמות - שלא איפשרו להגדיל את כמות הספורטאים בענף. אבל ללינור יש רצון אדיר, ועם הידע שלי יש גם תוצאות".
