בגיל 37, עם חמש מדליות זהב אולימפיות, 11 תארי אליפות עולם וגובה של 2.04 מטרים, טדי רינר רגיל להפיל יריבים על הגב ולסיים כמנצח. השבוע הוא החליט להיכנס לזירה חדשה, לא מוכרת ולא פחות קשוחה: המרוץ לנשיאות צרפת, שהבחירות אליה ייערכו באפריל 2027.
רינר, שהכריז על רצונו לאחד את העם הצרפתי, אפילו לא פוסל השתתפות באולימפיאדת לוס־אנג'לס 2028 אם ייבחר לנשיא. בכך הוא מצטרף לרשימה ארוכה של ספורטאי־על שניסו לתרגם את ההצלחה והפופולריות מהמגרש לקריירה פוליטית. אלא שבדרך מחכים לו שלושה אתגרים משמעותיים.
טדי רינר
(צילום: Jack GUEZ / AFP)
הראשון הוא ההבדל בין כללי המשחק. בספורט החוקים ברורים וידועים מראש. יש שופט, יש תוצאה ויש הכרעה. בפוליטיקה, לעומת זאת, הדרך לניצחון עוברת במשא ומתן, בבריתות, בפשרות ובחיבור בין אינטרסים מנוגדים. כישרון אישי ומשמעת אינם מספיקים. אי אפשר להכניע יריב באיפון מהיר ולצפות שהקרב יסתיים. לפעמים דווקא היכולת לוותר היא שמאפשרת להתקדם.
האתגר השני הוא מחיר הפופולריות. ספורטאי שנכנס לפוליטיקה מגיע עם יתרון עצום: הציבור מכיר אותו, מעריץ אותו ולעיתים רואה בו גיבור לאומי. אבל העובדה שמיליונים מריעים לך כשאתה מניף מדליה אינה מבטיחה שיצביעו עבורך. ברגע שספורטאי בוחר עמדה פוליטית, הוא גם מסתכן באובדן המעמד הנדיר של דמות שמאחדת את כולם.
ההיסטוריה מספקת דוגמאות לשני הכיוונים. סבסטיאן קו הבריטי, פעמיים אלוף אולימפי בריצת 1,500 מטר, הפך לחבר פרלמנט ובהמשך לנשיא התאחדות האתלטיקה העולמית. ויטלי קליצ'קו, אלוף העולם לשעבר באגרוף, מכהן כראש עיריית קייב גם בימי המלחמה. פלה כיהן כשר הספורט של ברזיל וקידם רפורמות, ואצלנו הג'ודוקא יואל רזבוזוב עבר מהמזרן לכנסת ואף כיהן כשר התיירות.
דוגמה מעניינת במיוחד מגיעה מיפן. סייקו האשימוטו השתתפה בשבע אולימפיאדות, ארבע בחורף בהחלקה מהירה ושלוש בקיץ באופני מסלול, וזכתה במדליית ארד אולימפית. בהמשך הפכה לחברת פרלמנט, כיהנה כשרה האחראית למשחקים האולימפיים, עמדה בראש הוועדה המארגנת של טוקיו 2020, וב־2025 נבחרה לאישה הראשונה שמכהנת כנשיאת הוועד האולימפי היפני.
אבל לא כל המעברים הסתיימו בהצלחה. ג'ורג' וואה, כדורגלן השנה בעולם לשעבר, נבחר לנשיא ליבריה ב־2017, אך ספג ביקורת על התנהלות ממשלתו והפסיד בבחירות לכהונה שנייה ב־2023. המתאגרף מני פקיאו, שכיהן בעבר כסנאטור בפיליפינים, הגיע רק למקום השלישי בבחירות לנשיאות ב־2022, ושלוש שנים לאחר מכן נכשל בניסיונו לשוב לסנאט.
גם אובדן הקונצנזוס עלול להיות כואב. ילנה איסינבייבה, שיאנית העולם לשעבר בקפיצה במוט, ספגה ביקורת בעקבות קשריה עם שלטונו של ולדימיר פוטין, במיוחד על רקע המלחמה באוקראינה. במקסיקו, אנה גבריאלה גווארה, סגנית האלופה האולימפית בריצת 400 מטר, הפכה לדמות שנויה במחלוקת כאשר כהונתה בראש רשות הספורט לוותה בטענות לאי־סדרים ובחקירות.
ואצלנו? אלי אוחנה, אחד הסמלים הגדולים של הכדורגל הישראלי, הצטרף ב־2015 לרשימת הבית היהודי, אך פרש כעבור שלושה ימים בעקבות הביקורת שעוררה הצבתו ברשימה. אפילו ההגעה לקלפי לא הובטחה לו.
האתגר השלישי הוא אולי הקשה מכולם: המעבר המנטלי מסופרסטאר לטירון. מי שהיה הטוב בעולם בתחומו נדרש פתאום ללמוד מקצוע חדש, ולהבין שהניסיון והמדליות אינם מעניקים לו יתרון אוטומטי.
ביל בראדלי, שזכה בשתי אליפויות NBA עם ניו־יורק ניקס, הוא דוגמה למי שהבין זאת. אחרי הפרישה מהכדורסל הוא כיהן במשך 18 שנים בסנאט האמריקאי, ואף התמודד בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות בשנת 2000. בראדלי לא ניסה להישאר כוכב כדורסל בפוליטיקה, אלא בנה לעצמו קריירה חדשה.
וזו בדיוק השאלה שטדי רינר צריך לשאול את עצמו. האם הוא מוכן להתחיל מאפס, להקשיב, ללמוד ולהתמודד עם עולם שבו המדליות אינן קובעות דבר? האפשרות שהוא עדיין שוקל להתחרות בלוס־אנג'לס 2028, אפילו בזמן כהונה נשיאותית, רק מחדדת את הקושי להיפרד מהזהות הספורטיבית.
לרינר יש כריזמה, משמעת וניסיון בהתמודדות עם לחץ שאי אפשר ללמד בשום בית ספר לפוליטיקה. אבל כדי להצליח בזירה החדשה, הוא יצטרך להוכיח שהוא יודע לא רק לנצח קרבות, אלא גם לבנות הסכמות.
כי בארמון האליזה, בניגוד למזרן הג'ודו, אף אחד לא מחלק מדליית זהב על איפון.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד: כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא.
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים. אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים. אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש.
