לפני שבוע, בדיוק באותו המקום, מכבי ת"א נגרסה על ידי הפועל באר־שבע. זו הפעילה עליה לחץ כל כך חזק, שהצהוב והכחול שבחולצה שלה התערבבו והפכו לירוק. אם זו הייתה תוכנית עבודה, מפת אוצר שאפשר לנסות ולהתקדם לפיה לעבר המטרה גם אם מביאים בחשבון הבדלי איכות ברורים לעומת הקישור של באר־שבע, אליניב ברדה והפועל ת"א בחרו לוותר על התענוג.
עם קישור שכלל את לוקאס פלקאו וטל ארצ'ל, שחקנים עם אוריינטציה הגנתית ונעדרי כל יכולת להניע כדור ולתחזק דומיננטיות, הפועל לבשה צורה סבילה במיוחד, כהרגלה בקודש מול הקבוצות הגדולות העונה, והזמינה את מכבי להיות משהו שספק אם היא מסוגלת להיות אם לא פותחים עבורה את הדלת. הירידה של הפועל לאחור מהדקה הראשונה הזמינה לחץ ודומיננטיות שהגיעו לשיא בשער של דור פרץ. יש יסוד מסוים של מקריות בלתי נשלטת שאי־אפשר להתגונן מפניה בכך שמחמיצן כרוני כמו פרץ כבש לפתע בנגיעה מ־18 מטר עם הרגל החלשה, אבל הפועל אכלה את מה שבישלה. נותר לה כמעט משחק שלם לבשל משהו אחר.
היא בישלה, אבל לא אכלה. שתי החמצות גדולות של עמנואל בואטנג, ושער שוויון של צ'יקו שה־VAR ביטל בהחלטה שאפשר להתווכח עליה, העצימו את תחושת התסכול. יותר מיצירה של מכבי, זה היה הפסד מעשה ידיה ורגליה של הפועל – תחילה בגישה הלא נכונה, ובהמשך בהיעדר הרגל המסיימת. קודם היא לא רצתה, וכשהיא רצתה – היא לא יכלה. החילופים של ברדה במחצית השנייה היו מאוחרים ויותר משעזרו לקבוצה להגביר את המומנטום, הם עצרו אותו. זה משחק שהוא ירצה לשכוח.
זה משחק שמכבי לא תרצה לשכוח. ניצחון של הפועל לא היה מאיים להשיק רצף זהה באריכותו לזה שנגדע בינואר האחרון, אבל אם מכבי חששה בינה לבין עצמה כיצד תתרגל לעולם שבו היא מפסידה להפועל, אז היא לא איפשרה לעצמה להתרגל. זה לא ניצחון שמשיב את הסדר על כנו, היות שהסדר שהיה לא יהיה עוד. הפועל ומכבי קרובות עתה בהרבה מכפי שהיו באיזושהי נקודה על ציר הזמן לאורך הרצף. זה ניצחון שמרגיע את הקריז. ניצחון עם טעם אחר. מהרגע שניצחה, מכבי יכולה אפילו ליהנות מההפסד ההוא. הוא הפך את מה שהיה מובן מאליו להישג אמיתי.
