פעם אחת, ועוד פעם, ופעם נוספת, עד זו ה־40 ואולי אף מעבר, נעמד יוגב דגן, בגד ים מנצנץ לגופו, על שפת הבריכה האולימפית במכון וינגייט וקפץ. וקפץ. וקפץ. מאחור, בצידה השני של הבריכה, הגיחו זוגות רגליים מהמים, שייכות כולן למתחרות במגוון הקטגוריות באליפות ישראל בשחייה אמנותית.
המתחרים בענף הזה חיים הפוך. הראש שלהם בתוך המים משל היו דגים ולא בני אדם, והרגליים היכן שאצל רובנו נמצאות הידיים. הם נושמים מהבהונות. מהרמקולים התנגן מיטב הלקסיקון של הסיקסטיז, כנראה הפסקול הפופולרי בענף. ננסי סינטרה שרה שיר מ־1966 שעבורו התאימה נערה בת 13 כוריאוגרפיה ייחודית. מתחת למים כל שיר נשמע אותו דבר, אבל לצליליו של כל אחד מתנועעים אחרת.
6 צפייה בגלריה
"צריך לאסוף את השיער כדי שיחזיק במים ולשים ג'לטין כמו שהבנות שמות". דגן
(צילום: יובל חן)
יוגב דגן בפעולה
(צילום: איגוד השחייה)
הרפטטיביות הפרפקציוניסטית שבה דגן שב וקפץ לבריכה טבעית עבור כל ספורטאי באשר הוא, ולבטח אחד בענף אסתטי שהניצחון בו מוכרע לעתים על הזווית המדויקת של הפוינט בכף רגל שמאל. לא הייתה לכך תועלת תחרותית, אבל הייתה אחת סיפורית. הוא עשה זאת עבור הצלם שביקש להשיג את התמונה האחת, בהנחה וזו בכלל קיימת, שתלכוד סיפור שייתכן ועבורו לא יספיקו גם אלף מילים – נער, עוד לא בן 18, חבר בנבחרת ישראל בשחייה אמנותית ומתחרה בכל הדיסציפלינות (בהשאלה למונחי כדורגל, נאמר שמדובר בשחקן הרכב קבוע). דגן הוא יחיד במינו, תרתי משמע.
לחייך כשצורחים עליך
דגן הוא לא הספורטאי המצטיין בנבחרת ישראל לגברים בשחייה אמנותית, מכיוון שזו אינה קיימת. הודות לו, ולמעטים נוספים ברחבי העולם שקדמו לו אך רובם לא התמידו מספיק כדי להאריך ימים, זו גם לא נבחרת ישראל לנשים בשחייה אמנותית. זו פשוט נבחרת ישראל, שדגן הוא הגבר היחיד בה.
במשך שנים היה הענף הזה, שמתחרים בו בקטעי סולו, דואט וקבוצתי ואשר מחייב סנכרון מושלם תוך כדי שהייה ארוכה מתחת למים, שייך בלעדית לנשים. ככזה, מעין שעטנז של שחייה והתעמלות, הוא התאפיין בדרישות אסתטיות מאוד קפדניות. הפיזיולוגיה השונה של דגן מאפשרת התאמות אופנתיות מסוימות, אך הכללים חלים גם עליו.
"אני לובש בגד ים שאמור להיות תואם לזה של הבנות בעיצוב", הוא מספר, "אני צריך לאסוף את השיער כדי שיחזיק במים ולשים ג'לטין כמו שהבנות שמות. כדי לחסוך את זה, הרבה מהבנים שמתחרים בענף בעולם פשוט מגלחים את שיער הראש. באליפות הארץ הראשונה שלי, כתלמיד כיתה ו', אני זוכר שהייתי צריך ללבוש את בגד הים הצבעוני וזה הרגיש לי ממש מוזר, אבל מהר מאוד מבינים שזה חלק בלתי נפרד מהספורט".
מוקדם יותר ישב דגן לצד איה מזור (18) ואלכסנדרה לרמן (17), חברותיו לנבחרת שזכתה בחודש שעבר במדליית הארד באליפות אירופה, ויחד סיפרו על אגדה שקרתה באמת. שלושתם הם הקרם דה לה קרם של השנתון. מזור היא אלופת הארץ בסולו ל־2024, דגן הוא הסגן ולרמן השלישית. כולם מתגוררים בווינגייט, כמתחייב מההתמסרות המוחלטת שלהם לענף. הם מתאמנים שישה ימים בשבוע ומקדישים את כל זמנם, כולל לימודים שמבוצעים במתכונת אקסטרנית, למען הגשמת הייעוד הספורטיבי שלהם.
התמיכה הכספית בהם במקרה הטוב נמוכה, ובמקרה הנוכחי לא קיימת. דגן, מזור ולרמן לא מקבלים שקל כרגע. החודש תתקיים בסינגפור אליפות העולם, והם חולמים בגדול. במקרה הזה, ב"גדול", לפחות במונחים כלכליים, הכוונה להשגת הקריטריון שיזכה אותם במלגה חודשית על סך 6,000 שקלים. זה הרבה יותר ממה שהם מקבלים כיום, אבל לא בטוח שגם זה מספיק כדי לשקף את המומחיות וההשקעה שלהם.
"יש הרבה אנשים שמזלזלים ביכולות שלנו", אומרת לרמן, "ויותר גרוע – בכלל לא מודעים להן". "אנחנו לא נושמים מתחת למים, בועטים האחד בשני, הכל נעשה בעיניים פקוחות ועם מחויבות להתרכז בתנועות", מפרטת מזור. "והכל בחיוך, בזמן שצורחים עליך מהצד", קוטעת אותה לרמן וכולם צוחקים.
נס פורים
מזור ולרמן מתאמנות מגיל שש, ומוכוונות להשתתפות באולימפיאדת לוס־אנג'לס בעוד שלוש שנים. הן יהיו בנות פחות מ־25 כשתגיע אולימפיאדת בריסביין 2032, אבל מוטב שלא יבנו על כך. בענף הזה מתבגרים מהר. על אף צעירותן האובייקטיבית, גם הן סוג של דינוזאוריות.
כאשר מזור ולרמן הוציאו את הרגל מן המים בפעם הראשונה, ההשתתפות הייתה אסורה על גברים. בשנת 2015 תחרות הדואט מיקס נכנסה באופן רשמי לאליפות העולם, וב־2021 הופיע גבר לראשונה כחבר בתחרות קבוצתית באליפות אירופה בקבוצת גיל כלשהי. הגבר הזה היה דגן, אז רק בן 14. דלתות שנפתחות לראשונה נפתחות לאט מטבען, אך העיקר הוא שהן נפתחות. כעת, משהדבר הותר על ידי הוועד האולימפי הבינלאומי, דגן חולם להיות חלק מהשמינייה שתסייע לנבחרת ישראל להשתתף לראשונה בתחרות הקבוצתית באולימפיאדה הקרובה.
כמו תגליות גדולות לאורך ההיסטוריה, גם דגן כשחיין אמנותי נברא באופן די מקרי. זו התפתחות כל כך מיוחדת, פורצת דרך, שהיא כנראה לא יכולה הייתה להתרחש באופן מוסדי ומוכוון, רק הודות לשעשוע חינני.
כבר ב-2021 לא התרגש מהתגובות: ריאיון עם יובל דגן
נחזור שבע שנים לאחור. "הייתי שחיין במקור, ובמסגרת פורים החליטו שהמאמנת של קבוצת השחייה האמנותית תגיע לאמן את קבוצת השחייה, והמאמן של השחייה יאמן את השחייה האמנותית", נזכר דגן, "המאמנת, סבטלנה בלכר, נתנה לנו כל מיני תרגילים לעשות, די הצלחתי יחסית למי שבחיים לא עשה את התרגילים האלה, וממש נדלקתי. באותו רגע עשיתי את זה בשביל הכיף. בסוף היום היא אמרה לי 'תעבור לספורט הזה'. היא אמרה לי שזה חדש יחסית שיש בנים בתחום, וכמו בהחלקה על הקרח, שם יש זוגות מעורבים, כך גם בשחייה אמנותית. אז אמרתי 'אוקיי, אני אסיים את השנה בשחייה ונראה מה יהיה'. מזל שהיה פורים. בחופש הגדול בין כיתה ה' ל־ו' התחלתי להתאמן בשחייה אמנותית. נתתי לזה צ'אנס, ראיתי שזה עובד, ומפה לשם התגלגלו האירועים".
"המשפחה מאוד תומכת בי", מספר דגן על המעטפת שהכרחית לכל ספורטאי באשר הוא, אבל במיוחד לפורצי דרך. דגן הוא לא הראשון, אבל הוא הראשון שצלל כל כך עמוק לתוך הבריכה של השחייה האמנותית. "בהתחלה היו ספקות. גם אני, כשאהיה הורה, אם הילד שלי יעשה משהו שונה וחדש זה יעורר אצלי חשש. זה מלחיץ, אבל בסופו של דבר אתה רוצה שלילד שלך יהיה הכי טוב. אני שידרתי להורים שלי ביטחון, שזה הדבר הכי טבעי בעולם. אני גם חושב שהעובדה שאני מגיע מיישובי גדרות, שזה מקום מאוד פתוח ומקבל, תורמת. אני מרגיש חובה לנרמל את זה כסטנדרט חברתי. זה שבכלל עושים מזה אירוע - זה לא אמור להיות ככה. אני מבין שהעולם מופתע לראות שחיין אמנותי, או שלחלק מהאנשים זה יכול להיראות לא טבעי לטובה ולרעה, אבל עבורי, כיוגב, זה הדבר הכי טבעי בעולם. להיות הראשון זה משהו שבא עם זה על הדרך, לא מה שגרם לכך".
מביא רייטינג
שילובם של הגברים חייב התאמות חוקיות, ובמסגרתן נקבע שיוּתַּר לשני גברים להיות חלק מנבחרת של שמונה. החובה להגביל את מספר הגברים מתקפת, בדרכה, את הפערים הפיזיולוגיים בין המינים ומסמלת את תרומתם של הגברים לענף. היתרונות הפיזיים של דגן הם לוקסוס שרק עם שילובו נראה לפתע מתבקש כל כך, כמו היו צריכים לחשוב על כך קודם.
"יש ריקוד של אקרובטיקה ששם צריך כוח בשביל לעשות הרמות, שאת רובן יוגב עושה, וזה מוסיף הכי הרבה", אומרת מזור. כניסתו של דגן לא מאיימת על ההגמוניה הנשית אלא מאתגרת אותה, פותחת גם עבורן ממד חדש של מומחיות שעד אליו לא היה אפשרי. "אפשר לעשות דברים שהם מעבר לרגיל", מדגישה לרמן, "זה לא לשבור את החוק או לשנות את הענף, זה להציג צד אחר שלו, לעשות משהו שלא רואים בדרך כלל".
השונות עימה מתמודד דגן לא נובעת רק מהראשוניות שלו. היא תהיה מנת חלקם גם של ממשיכי דרכו, הרבה אחרי שיחדל לשהות מתחת למים למשך 30 שניות ויותר. אין כמעט ענפי ספורט קבוצתיים שמשלבים גברים ונשים. הדינמיקה בנבחרת ישראל בשחייה אמנותית מחייבת בו־זמנית פיתוח שותפות וקשר שהכרחיים לענפים קבוצתיים, אבל גם מצריכה הפרדה שנובעת ממגדר. זו חתונה של ביחד ולחוד שצריך ללמוד לרקוד עליה במיומנות. דגן מתקלח בנפרד ומשתכן בחדר בנפרד, אבל "הוא חלק מאיתנו", כדברי לרמן, "מוזר לי שאני בכלל צריכה להדגיש שהוא חלק מאיתנו כי הוא לא איזה מוטציה או משהו".
בחברה שהפערים בין המינים עדיין טבועים בה עמוק וספק אם ניתן לבטלם, אלו בעיקר נשים שנדרשות לפרוץ לעצמן דרך. באקדמיה, בצבא, וגם בספורט. מעטים המקרים בהם החלוציות היא תכונה שמיוחסת לגברים. ה"חד־קרניות" של דגן היא אחת הברכות הגדולות ביותר של השחייה האמנותית בישראל, לדבריהן של מזור ולרמן. הוא מביא עימו התעניינות גדולה יותר לענף שבמשך ארבע שנים מינוס יומיים באולימפיאדה לכוד בקצה המרוחק ביותר של הספקטרום. "אנחנו שמחים שיש חשיפה גדולה יותר לספורט גם בזכותו", אומרת מזור, "עד שהוא הצטרף הייתה משמעותית פחות חשיפה. הוא עשה היסטוריה".
לפני פחות מחודש אמור היה דגן להיכנס מתחת למים במסגרת אליפות ישראל, אבל התקיפה באיראן הכניסה מדינה שלמה, ובכללה גם את איגוד השחייה, לפרופורציה וייתרה את התרגיל עליו עבד זמן רב. לא נורא, לא בוער לו. הזמן לא מדאיג את מי שכבר עשה היסטוריה.
פורסם לראשונה: 01:30, 06.07.25
