הרקורד של ביל ראסל, שמת אתמול בגיל 88 בשלווה שהגיעה לו, כמעט מגוחך בתפארתו: 11 פעמים אלוף NBA, כולן עם בוסטון סלטיקס; זוכה בחמישה תארי MVP; המאמן השחור הראשון בליגה, ועוד כמאמן־שחקן; סנטר ששינה לגמרי את המשחק ועשה את זה בהגנה. הרקורד הזה של האלוף הגדול ביותר בכל הספורט המקצועני האמריקאי מספיק כדי להביא איתו גלי הספדים עתירי סופרלטיבים מוצדקים, אבל מה ששם את ביל ראסל במחוזות שבהם נמצא מוחמד עלי זה מה שהוא עשה עם הכוח שהביאה לו התהילה.
ראסל נולד ב־12 בפברואר 1934 בלואיזיאנה. כמו כל מקום בדרום ארה"ב, גם העיירה ווסט־מונרו הייתה מופרדת גזעית ושחורים נחשבו בה לא רק אזרחים סוג ב', אלא בני אדם נחותים. אבא של ראסל כמעט נורה פעם על־ידי מתדלק בתחנת דלק מקומית, שגם סירב לשרת אותו וגם לא נתן לו ללכת לתחנה אחרת. כמו הרבה ילדים שחורים בארה"ב, בוודאי בתקופה ההיא, ספורט היה כמעט המוצא היחיד מהחיים האלה. הכדורסל לקח את ראסל לאוניברסיטת סן־פרנסיסקו ומשם לבחירה הראשונה בדראפט של 1956.
רד אאורבך הביא אותו לסלטיקס וראסל הביא לבוסטון אליפויות. עוד ועוד אליפויות. הוא עשה את זה למרות שבוסטון של שנות ה־60 הייתה עיר גזענית במיוחד, שמיררה לראסל את החיים – הוא לא היה יכול לרכוש בית בשכונות מסוימות בעיר, ועל הבית שכן קנה רוססה שוב ושוב מילת ה־N – בזמן שנהנתה מכל שהביא לה.
כבר ב־1958 האשים ראסל בפומבי את ה־NBA בהגבלה מכוונת של מספר השחקנים השחורים בליגה. היה לו מושב בשורה הראשונה בנאום ה"יש לי חלום" של מרטין לותר קינג בוושינגטון ב־1963. הוא החרים משחק אימון במחאה. הוא עמד לצד מוחמד עלי במסיבת העיתונאים שבה הודיע עלי כי הוא מסרב לשרת בווייטנאם. כשמרטין לותר קינג נרצח ב־1968, ה־NBA התחננה בפני ראסל ו־ווילט צ'מברליין לא להשבית את הליגה. הם דרשו בתמורה שהמשחקים יושעו לכמה ימים. הליגה הסכימה, וראסל נסע להשתתף בהלוויה של קינג. זו הייתה הפעם הראשונה שבה ה־NBA עשתה מה ששחקנים שחורים ביקשו.
"אנחנו מעריצים בטיפשות ספורטאים והופכים אותם לגיבורים, כי הם יכולים לקלוע לסל", אמר ראסל בעבר. "הספורטאים היחידים שעלינו לייחס להם חשיבות מיוחדת הם מי שאפשר להעריץ כבני אדם"
ב־1975 סירב ראסל להשתתף בטקס הכללתו בהיכל התהילה, במחאה על כך שהוא השחקן השחור הראשון שזוכה לכבוד הגדול בעולם הכדורסל. "אנחנו מעריצים בטיפשות ספורטאים והופכים אותם לגיבורים, כי הם יכולים להכות בכדור או לקלוע לסל", אמר אז ראסל. "הספורטאים היחידים שעלינו לייחס להם חשיבות מיוחדת הם מי שאפשר להעריץ כבני אדם, ולא בגלל היכולות האתלטיות האקראיות שלהם".
4 צפייה בגלריה
כבר ב-1958 האשים ראסל בפומבי את ה־NBA בהגבלה מכוונת של מספר השחקנים השחורים בליגה. ראסל בבית ספר שקיים הפרדה גזעית בבוסטון
(צילום: AP)
35 שנה אחר כך כבר קיבל ראסל את הכבוד האזרחי הגדול ביותר בארה"ב, כשהנשיא השחור הראשון, ברק אובמה, העניק לו את מדליית החופש הנשיאותית. "אנחנו חוגגים היום את ביל ראסל על הדרך שבה שיחק", אמר אובמה, "על הדרך שבה אימן, הדרך שבה הנהיג, הדרך שבה חי את חייו. כי כמה שביל ראסל גבוה, המורשת שלו מתנשאת גבוה הרבה יותר".
יש ספורטאים שנמצאים בשיחות על תואר "הגדול מכולם", ויש כאלה שנמצאים מחוץ לשיחות האלה פשוט כי הן קטנות עליהם. ביל ראסל הוא אחד כזה, ולא יהיה עוד אחד כמותו.
