יש משחקים שאתה מסיים ואומר: "מה לעזאזל עשינו". ויש כאלה שנגמרים ואתה יכול לסכם ולומר: "נתנו קרוב למאה אחוז שלנו, וזה פשוט לא הספיק". למכבי ת"א היה השבוע אחד מכל סוג. מול אולימפיאקוס היא שיחקה די גרוע במשך שלושה רבעים. רבע אחד נפלא הספיק לה כדי לחזור למשחק, וטעויות של השחקנים והמאמן מנעו ניצחון. מול דובאי מכבי הייתה טובה מאוד במשך יותר משלושה רבעים, עם הגנה יוצאת מן הכלל - לא זוכר מתי אפשר היה להגיד את זה עליה: התקפה שניסתה לעשות את הדברים הנכונים ברוב הדקות, והכנה טקטית טובה מאוד, שעבדה באופן כמעט מושלם. ועדיין הפסידה.
צריך להגיד כמה דברים. ראשית, ההפסד מול אולימפיאקוס היה יכול לרסק מנטלית את הקבוצה ככלל ואת ים מדר בפרט. בפועל, מכבי שיחקה עם הרבה ביטחון, ומדר פתח את המשחק עם שלושה סלים רצופים. זה מראה על רמת מקצוענות גבוהה. הקבוצה הצליחה לראות את הטוב ולהתעלות מעל הרע.
שנית, לדובאי יש סגל טוב יותר מזה שמכבי פגשה ביום שלישי, כשאולימפיאקוס הייתה בלי כמה משחקני המפתח שלה. מכבי הצליחה לעצור בהגנה את רוב הכלים המסוכנים של דובאי: מפיונדו קאבנגלה וטוקו שנגלייה הפיזיים כל כך, פיליפ פטרושב הגבוה והטכני, מקינלי רייט, והרשימה עוד ארוכה. למעשה, רק דוויין בייקון היה ברמתו הרגילה. העזרות בהגנה היו מושלמות — תודה לאושיי בריסט על עבודה שלעולם לא תזכה להכרה הראויה — וזה דבר שכמעט לא ראינו מהקבוצה.
אבל אז נשלפו מקצה הספסל של דובאי אלי אוקובו וג'רון בלוסונגיים, בעבר שני שחקני חמישייה במונאקו הגדולה, וכאן שני שחקני רוטציה. זאת לא הפעם הראשונה שזה השימוש שנעשה בהם, בעיקר באוקובו. כששחקני הקבוצה היריבה מותשים, הוא מגיע עם המהירות והאתלטיות וחוגג עליהם. בלוסונגיים עושה לך נזק בשני צידי המגרש: בהגנה הוא יכול לנטרל גבוהים ונמוכים באותה יעילות, ואז הוא טס להתקפה ומסיים בסלים קלים. זה בדיוק ההבדל בין הקבוצות העשירות והעמוקות באמת לכל האחרות: היכולת להעלות בדקות האחרונות כוכבים טריים שישנו את המשחק.
ועם זאת, מכבי הייתה טובה יחסית לכלים שלה. זה קרה גם כי עודד קטש עשה כמה שינויים חשובים. המרכזי שבהם: הפרדת הצמד הלא שומר, רומן סורקין וג'יילן הורד. במשחקים האחרונים סורקין משחק בעמדה 4 לצד ארמנדו בייקוט, והם יוצרים זוג ששולט בריבאונד וסוגר את הצבע. הורד קיבל כפרטנר את דניאל תייס, שומר אגרסיבי יותר מסורקין, וגם זה עובד לא רע.
הקבוצה גם שיחקה אתמול לפרקים מהר יותר מהרגיל. קמאר בולדווין התגלה כרכיב שהיה חסר לה: חודר ומוציא כדורים, זריז, מריץ את הכדור וגם קולע לא רע. בסגנון של טי־ג'יי שורטס, אם כי פחות טוב. יחד עם מדר נוצר זוג דינמי שמשחק לעומק ולא לרוחב. חבל שהצמד השני, ג'ימי קלארק וקיטון וואלאס, מעדיף לכדרר במקום לרוץ. הם דווקא שחקנים מהירים, אבל כדרור יתר הוא הרגל שמגיע מהראש, לא מהרגליים. בין היתר, זה מה שתקע את הקבוצה ברבע האחרון. מכבי כבר הובילה ב-15 הפרש, הפסיקה לקלוע, ודובאי נגסה בפער לאט־לאט וסיימה מחייכת.
למרות ההפסדים, מכבי הראתה שיפור גדול השבוע. הבעיה היא שזה תסריט שחוזר אצלה בכל שנה: עד שהיא מתגבשת, היורוליג כבר פותחת עליה פער שאי אפשר לסגור. אז למה לא להתחיל באימונים מוקדם יותר בקיץ?
ועוד מילה על המשחק הקודם. יסלח לי קטש, אבל הוא טועה בתפיסה שלו לגבי הוצאות החוץ בשניות הסיום. גם לפני תום הזמן החוקי וגם לפני סוף ההארכה הוא הציב במגרש חמישיות בלי אף גבוה. התוצאה הייתה שלא היו חסימות, והשחקנים בעצם ניסו לעשות הטעיה ואז לרוץ לעבר הכדור - דבר לא קל מול שומרים אתלטים. וגם אם יש חסימה, מה זה עוזר? אם כל השחקנים שלך באותו גובה, אין יתרון במקרה של חילוף בהגנה. בפעם הראשונה הכדור הוצא מהצד, וזה עוד הצליח כי היה יותר מרחב לרוץ. בפעם השנייה הוצאת הכדור הייתה מתחת לסל, וזה עלה בהפסד.
יש כאן עניין של פיזיקה טהורה. המהלך הנכון הוא חסימת רוחב של גבוה לנמוך. אחרי החילוף, הגארד רץ מהר לצד בניסיון להשתחרר מהשומר הכבד שלו ולקבל מסירה. אם זה לא עובד, אפשר למסור לגובה, וסביר ששחקן הפנים יתפוס את הכדור מעל השומר הנמוך שנותר מולו. הרבה יותר קל לדייק במסירה למטרה גדולה, לאיש גבוה ורחב. יש שם פשוט יותר שטח.
החשש שהגבוה לא ידע מה לעשות עם הכדור אחרי קבלתו, או שיעשו עליו עבירה, מופרז לחלוטין. אם מגיעה שמירה כפולה, הוא רואה מלמעלה מי פנוי, להבדיל מהנמוכים ששדה הראייה שלהם חסום. ואם עושים עליו עבירה - בייקוט קולע העונה 87.5 אחוז מהעונשין, לעומת 80 אחוז של בולדווין. גם סורקין קולע 70 אחוז, מספיק טוב כדי למסור לו בלי חשש. וזה עוד לפני שמביאים בחשבון ששני הגבוהים היו חמים, ובולדווין לא שיחק מאז המחצית הראשונה.
הפועל פספסה את ההזדמנות
ועכשיו להפועל. אחרי ששרדה בקושי מול באסקוניה, המזל לא שיחק לה פעם שנייה מול פריז. מדובר בקבוצה שהכי קשה לשמור עליה ביורוליג (לצד ולנסיה, שמשחקת בשיטה דומה), והיא גם הלוהטת במפעל והגיעה למשחק אחרי חמישה ניצחונות רצופים. פייר, אם הייתי שחקן - שם הייתי רוצה להיות. העובדה שלכולם יש רשות לזרוק מהר, כמה שרוצים ומכל טווח, יוצרת שחקנים מלאי ביטחון וקבוצה שמחה.
הפועל עלתה עם איש וויינרייט וטאי אודיאסי במקום זאק לידיי ודן אוטורו, כדי שתהיה לה הגנה שתוכל להתמודד עם המהירות, השלשות במשחק המעבר ושלל האתלטים שחודרים וקופצים לתוך הסל. בהתחלה זה עבד טוב, אבל כשוויינרייט ירד לספסל ונכנסו המחליפים, הפועל הפסיקה לשמור והצרפתים השתלטו על המשחק.
ואז, כמעט כרגיל, הגיע הרבע האחרון ואיתו הפועל שונה. היא התחילה לשמור טוב יותר, בלייקני הלך על מהלכי האחד על אחד שלו, ומפיגור תשע הקבוצה עלתה ליתרון שתיים. כל זה קרה כשתומאס סאטורנסקי ריכז ולא ואסיליה מיצ'יץ'. אלא שסאטורנסקי, שקיבל מעט מדי דקות במשחק, ירד לספסל, והצרפתים שוב עלו ליתרון.
בדקה האחרונה, כמו ברוב משחקי השבוע, הייתה דרמה. הפועל פיגרה בארבע נקודות, איטודיס הציב את לידיי בעמדה 5, והוא קלע שלשה מהפינה. 26 שניות לסיום הגיע כדור ביניים על קו העונשין של הפועל. לידיי הדף אותו קדימה לבראיינט, ששלח בנגיעה לבלייקני לסל ועבירה — והפועל ביתרון שתיים. מתפרצת למופת, עם המון שכל ותיאום. אבל אז, כמה לא מפתיע, נדיר היפי קלע שלשה משני מטרים מעבר לקשת. הפועל יצאה להתקפה, בלייקני ניסה לבצע קרוסאובר בכדרור חזק שמאלה, הכדור ברח לו החוצה, ופריז ניצחה 96:97.
פייר, הגיע לה. היא הייתה טובה יותר ברוב המשחק. ועם זאת, עוד משחק נגמר בתחושה חמצמצה. עם יותר ריכוז לאורך יותר דקות, הפועל הייתה יכולה לנצח. אולי היה צריך לתת הזדמנות גם לג'ייקוב טופין, עם ההגנה הטובה שלו. אבל על זה ידברו שם אחרי שיצפו בקלטת. הפועל כרגע במקום העשירי בטבלה, כששתי קבוצות עם אותה כמות הפסדים שיחקו משחק פחות. לא לזה פיללנו.








