עברו יותר משני עשורים מאז שמייקל ג’ורדן וסקוטי פיפן שלטו בליגת ה-NBA עם שיקגו בולס, ועדיין – הסיפור שלהם מסרב להיעלם. בכל פעם שמישהו מזכיר את הבולס של שנות ה-90, עולה השאלה: האם ההצלחה הייתה של ג’ורדן לבד, או שהיא הייתה תוצאה של שותפות יוצאת דופן עם פיפן? איך שני שחקנים כל כך גדולים הצליחו לעבוד יחד, ולמה היחסים ביניהם הידרדרו אחרי הפרישה?
מייקל ג’ורדן: הכוכב שדרש שלמות – והכתיב את הקצב. ג’ורדן היה הרבה יותר מסתם כישרון נדיר. הוא היה דמות כריזמטית שהשפיעה על כל מי שהיה סביבו, דמות שהייתה מוכנה לעשות הכל כדי לנצח – גם אם זה אומר לדחוף את חבריו לקצה היכולת שלהם. הוא היה דורשני, לא ויתר לאף אחד, ולעיתים קרובות גם נתפס כרודן שלא מקבל חולשה.
מנהיגים כמו ג’ורדן הם דמויות מורכבות: מצד אחד, הם יוצרים תרבות של מצוינות ודורשים מחויבות מוחלטת, אבל מצד שני, הם יכולים לגרום לתסכול בקרב מי שלא זוכה לאותה רמת הכרה.
סקוטי פיפן: השחקן שהרגיש שהוא לא מקבל את מה שמגיע לו. פיפן היה אחד השחקנים המגוונים והחכמים ביותר ששיחקו את המשחק. ההגנה שלו, ניהול המשחק והיכולת להיות “המוח” של הקבוצה הפכו אותו לשחקן קריטי להצלחת הבולס. אך בניגוד לג’ורדן, פיפן היה תמיד “השחקן השני” – מי שעושה את העבודה השקטה, אבל נשאר בצל.
הוא הרגיש שמתייחסים אליו פחות מה שמגיע לו – בין אם זה מבחינת חוזים, חשיפה תקשורתית או הקרדיט על ההצלחות. הנקודה הזו הגיעה לשיא במשחק הפלייאוף של 1994, כשהמאמן פיל ג’קסון בחר לתת את הזריקה המכרעת לטוני קוקוץ’, בעוד פיפן – אז כבר הכוכב של הקבוצה – סירב לעלות למגרש במחאה.
המתח הזה בין להיות חיוני לבין לא להרגיש מוערך הוא משהו שכל אחד מאיתנו מכיר. כמה פעמים נתקלנו במצב שבו אנחנו נותנים את כל מה שיש לנו, אבל מישהו אחר מקבל את התהילה?
מתח שהתפרץ שנים אחרי. במשך שנים נראה היה שהיחסים בין השניים נותרו טובים – או לפחות מכובדים. אבל כשהדוקומנטרי "הריקוד האחרון" יצא, פיפן לא הסתיר את אכזבתו. הוא טען שהסדרה מציגה את ג’ורדן כגיבור יחיד ומתעלמת מחשיבותם של השחקנים האחרים בקבוצה.
במקום שThe Last Dance יסגור מעגל ויחגוג את ההישגים המשותפים, הוא רק חידש את המתח בין השניים. זה מה שממשיך להחזיק את הקהל מרותק לסיפור שלהם – לראות איך דינמיקות לא פתורות יכולות לצוף גם עשרות שנים אחרי.
למה זה עדיין מעניין אותנו?
1. כי זו דרמה אנושית שמתאימה לכל תחום בחיים. הסיפור של ג’ורדן ופיפן הוא לא רק על כדורסל – הוא על כוח, קרדיט והדינמיקה בין כוכבים לשחקני משנה. בעולם שבו כולנו עובדים בצוותים – בין אם בעבודה, בצבא, או בקשרים אישיים – הדינמיקה הזו תמיד תהיה רלוונטית.
2. כי זה מעלה את הדיון הנצחי – הצלחה היא של יחיד או של צוות?
אנחנו רוצים להאמין שהמצוינות של אדם אחד מספיקה כדי להוביל להצלחה, אבל המציאות מוכיחה אחרת. האם ג’ורדן היה מגיע לשש אליפויות בלי פיפן? האם פיפן יכול היה להיות הכוכב הראשי בקבוצה אחרת? זו לא רק שאלה היסטורית, אלא גם משהו שמעסיק אותנו היום, כשאנחנו רואים איך אנשים מחפשים קרדיט על הצלחות משותפות.
3. כי המתחים עדיין קיימים – וזה מסקרן אותנו. כמו בכל דרמה טובה, אנחנו רוצים לדעת איך זה נגמר. האם פיפן וג’ורדן ימצאו דרך להתפייס? האם פיפן אי פעם ירגיש שהוא קיבל את ההכרה שמגיעה לו? כל עוד השאלות האלו נשארות פתוחות, הקהל ימשיך לעקוב.
4. כי זה מחזיר אותנו לנוסטלגיה. שנות ה-90 היו תקופה מוזהבת בכדורסל, ואנחנו אוהבים לחזור אליה. כמו שאנחנו חוזרים ליריבויות של מג’יק ג’ונסון ולארי בירד, או לגדולה של קובי בראיינט, הסיפור של ג’ורדן ופיפן תמיד יישאר חי.
שיעורים פסיכולוגיים מהסיפור שלהם, מנהיגות דורשת איזון בין דרישות להכלה. ג'ורדן היה מנהיג קשוח שהביא את הקבוצה להישגים מדהימים, אבל האם זה היה המחיר הנכון? מנהיגים שרוצים להוביל צוותים להצלחה צריכים לאזן בין דרישות גבוהות לבין הכרה באחרים.
לכידות משימתית מול לכידות חברתית. לעיתים, קבוצות מצליחות למרות שאין בהן לכידות חברתית חזקה, בזכות לכידות משימתית יוצאת דופן. במקרה של ג’ורדן ופיפן, הכימיה שלהם על המגרש הייתה ללא תחרות – הם ידעו לקרוא אחד את השני, להשלים זה את זה, ולבצע את המשימות שנדרשו כדי לנצח. זו הייתה לכידות משימתית ברמה הגבוהה ביותר, שהובילה לשש אליפויות ה-NBA. עם זאת, מחוץ למגרש, הקשרים החברתיים ביניהם לא היו חזקים באותה מידה.
קונפליקטים שלא מטופלים – לא נעלמים, הם מחמירים. הכעס של פיפן על ג’ורדן לא נולד ב-2020 – הוא הצטבר במשך שנים. זה נכון לכל מערכת יחסים: אם יש בעיה, עדיף לפתור אותה מוקדם מאשר לתת לה לבעבע מתחת לפני השטח.
סיכום: הסיפור שלא ייגמר לעולם. הצמד ג’ורדן ופיפן היה הסמל להצלחה של שיקגו בולס – אבל גם סמל לקונפליקטים שמתעוררים בכל צוות מנצח. מה שהיה נראה כמו מערכת יחסים אידיאלית של שני שחקנים שמבינים אחד את השני על המגרש, התגלה עם השנים כסיפור מורכב על קרדיט, כוח, ותסכול מצטבר.
וזו בדיוק הסיבה שאנחנו לא מפסיקים לחזור לסיפור הזה. כי גם אחרי ששיחקו את משחקם האחרון יחד, השאלות נשארות פתוחות, הרגשות עדיין שם – ואנחנו, כקהל, עדיין מרותקים.
מעבר לכדורסל, הסיפור הזה חורג מהספורט ומשמש דוגמה לכל מי שמתמודד עם דינמיקה של צוות, מנהיגות, הכרה והשאיפה להצלחה.
• הכותב הינו פסיכולוג, יועץ בתחום הפסיכולוגיה של הספורט המאמץ והביצוע מלווה קבוצות ושחקנים לשיפור ביצועים.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? התחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
