אלפי שחקניות, מאות קבוצות ואפילו גביע עולם בכפר־סבא: הכדורשת הפך בשנים האחרונות לאחד הענפים הבולטים בספורט הנשים בישראל. מאמאנט היא רק חלק מהסיפור. לצידה פועלות מסגרות עממיות ותחרותיות, ליגות לנערות וקבוצות שיוצאות לתחרויות בינלאומיות. הענף שצמח מלמטה כבר הגיע רחוק, אבל המאבק על תקציבים, תשתיות ומעמד עדיין נמשך.
אחת העדויות להצלחה היא קבוצת "דורה" כפר־סבא, שזכתה בגביע העולם למועדונים באמסטרדם ב־2025. השנה הגיע הכדורשת גם לפריים־טיים, עם סדרת הדרמה של כאן 11, "כל האימהות משקרות". אפילו השרה לשעבר איילת שקד נמנית עם הנשים ששיחקו בו. אלא שמבחינת מי שמקדישות את עצמן לצד התחרותי של הענף, החשיפה לא תמיד משקפת את מה שקורה על המגרש.
"תשוקה להיות תחרותיות"
אחת מהן היא שירז סגאה ליאם (37), פיזיותרפיסטית, שחקנית, יזמית ספורט ומאמנת "דורה". היא מהדמויות הבולטות בכדורשת הישראלי, ויש לה חלק משמעותי בהתפתחותו מספורט עממי לענף שמציב שאיפות הישגיות.
"במקצועי אני פיזיותרפיסטית, וב־19 השנים האחרונות אני מאמנת כדורשת", היא מספרת. "גדלתי כשחקנית כדורעף בהפועל כפר־סבא. בגיל 18 כבר התחלתי לאמן כדורעף וכדורשת, והתאהבתי במשחק הזה. ההנאה הכי גדולה שלי הייתה לפגוש נשים עם תשוקה לא נורמלית להיות חזקות ותחרותיות יותר. הייתה לי הזדמנות להיות שותפה לבנייה של כדורשת תחרותי בישראל.
"מתוך הצמאון שראיתי אצל השחקניות נולדה ההתמסרות שלי לענף. אחרי שלוש שנים התחלתי להעביר סדנאות לשחקניות, וכעבור שנתיים של עבודה בניתי להן מעטפת כמו בכל ענף ספורט אחר: מאמנת כושר, תזונאית, פסיכולוג ספורט ואימונים ברמה הגבוהה ביותר. איגוד הכדורשת הקים כאן ליגה, ואנחנו משחקות בה כבר שנים רבות.
"אני חברה שנים רבות בוועדה המקצועית של איגוד הכדורשת, ופעילה גם באיגוד העולמי, שצמח כאן בישראל, במתן מענה מקצועי לקבוצות בחו"ל. אנחנו ייצאנו את הכדורשת החוצה. המשחק משמש גם הכנה לכדורעף: כשמלמדים ילדים, מתחילים מהבסיס של תפיסה ומסירה. בישראל לקחנו אותו הלאה".
מהכדורעף לכדורשת. סאגה ליאם
(צילום: דנה קופל)
"אני חברה שנים רבות בוועדה המקצועית של איגוד הכדורשת, ופעילה גם באיגוד העולמי, שצמח כאן בישראל, במתן מענה מקצועי לקבוצות בחו"ל. אנחנו ייצאנו את הכדורשת החוצה. המשחק משמש גם הכנה לכדורעף: כשמלמדים ילדים, מתחילים מהבסיס של תפיסה ומסירה. בישראל לקחנו אותו הלאה".
"רמה מהגבוהות בעולם"
שורשיו של המשחק מגיעים מארה"ב של סוף המאה ה־19. ב־1895 פיתחה קלרה גרגורי בר, מורה לחינוך גופני בניו־אורלינס, את משחק ה"ניוקומב", שממנו התפתחו גרסאות של כדורשת. בישראל קיבל המשחק כיוון משלו.
"בשנות ה־80 חיים בורובסקי, שהלך לעולמו, החל לקדם את הכדורשת כענף תחרותי", מספרת סגאה ליאם. "הוא רצה ליצור מסגרת שבה נשים יהיו דוגמה לילדים להתנהגות ראויה בספורט. הפעילות החלה בצפון, בנצרת־עילית, ומשם הגיעה גם לכפר־סבא ולמקומות נוספים. כשניסיתי לתכנן לאן לקחת את הקבוצה שלי, לא היה לי מהיכן לשאוב השראה. הכל התחיל מאפס, וזו זכות מדהימה. היום יש המון ליגות וקבוצות, ועשרות אלפי נשים משחקות כדורשת. יש פעילות בבתי ספר יסודיים, מגמות כדורשת וליגות לנערות. הענף מתפתח".
את הדרך שעברה "דורה" היא מכירה מכל אימון. "אני מאמנת את הקבוצה זו השנה ה־17, ואנחנו אלופות ישראל בארבע השנים האחרונות ברציפות. בהתחלה יצאנו לאליפות אירופה, ובהמשך לגביע העולם, שבו השתתפו קבוצות מארה"ב, מקסיקו, יוון, רומניה והולנד. ייצגנו את ישראל באמסטרדם, וזו הייתה זכות גדולה לזכות בתואר.
"בחצי הגמר ניצחנו את הקבוצה שייצגה את ארה"ב, ובגמר פגשנו קבוצה ישראלית מחיפה, מהליגה למקומות עבודה. מבחינתי, זה הוכיח שרמת הכדורשת בישראל היא הגבוהה בעולם. ההתפתחות של הענף התחרותי בעולם עדיין בחיתוליה, ואנחנו כאן שיכללנו אותו".
"המשחק משמש גם כהכנה לכדורעף"
(צילום: איגוד הכדורשת)
עם ההצלחה מגיע גם הרצון לשנות את התדמית. סגאה ליאם שמחה שהכדורשת זוכה לחשיפה, אבל מתקשה לקבל את האופן שבו הוא מוצג לעיתים. "אנחנו ספורטאיות מקצועניות לכל דבר ועניין. הסדרה 'כל האימהות משקרות' אולי עשתה טוב לענף והביאה חשיפה, אבל היא לא משקפת באמת את מה שאנחנו חוות. מי שעוסקת בכדורשת תחרותי תגיד שהסדרה עשתה לה עוול; מי שעוסקת בכדורשת עממי תתחבר לצד של הקהילה והחברות. גם הבדיחה של אדיר מילר, שבמקום להתאמן הולכים לאכול פיצה, רחוקה מהמציאות שלנו.
"ב'דורה' הכל עובד כמו בקבוצה מקצוענית ברמה הגבוהה ביותר, למרות שהשחקניות לא מתוקצבות ומשלמות מכיסן. לאורך השנים היו מאבקים גדולים מאוד כדי לקבל הקצבות. אחת המטרות בהקמת האיגוד העולמי הייתה לקדם את ההכרה בכדורשת כענף ספורט. יש בו 25 מדינות חברות, והיעד הוא להגיע לאולימפיאדה, באמצעות שיתוף פעולה עם ארה"ב ומדינות נוספות.
"ספורטאיות מקצועניות לכל דבר ועניין". סאגה ליאם
(צילום: דנה קופל)
סגאה ליאם (37), מאמנת "דורה" כפר־סבא: "אנחנו מקצועניות לכל דבר ועניין. הסדרה 'כל האימהות משקרות' אולי עשתה טוב לענף והביאה חשיפה, אבל היא לא משקפת באמת את מה שאנחנו חוות. גם הבדיחה של אדיר מילר, שבמקום להתאמן הולכים לאכול פיצה, רחוקה מהמציאות"
"לצערי, אולי מבחינת מקבלי ההחלטות בארץ הכדורשת דורך לכדורעף על הרגליים. יש חשש שניקח משם שחקניות. אבל גם ענפים אחרים בספורט הנשים לא מתוקצבים כמו שצריך, ולהקצות עוד חלק מהתקציב לכדורשת זה כנראה יותר מדי מבחינתם. מבחינתי, כל שחקנית שרוצה להתפתח, אני כאן בשבילה. הכדורשת הוא מגרש טיפולים עבור המון שחקניות. מה שקורה לנו על המגרש קורה לנו גם בחיים".
אצל סגאה ליאם, החיבור בין המגרש לחיים הוא גם הסיפור המשפחתי. "את אשתי יאלי הכרתי דרך הכדורשת, בפרויקט הראשון שלי לקידום שחקניות, 'פרויקט סגאה'. היא אמא לשלושה ילדים מנישואים קודמים לגבר, והתאהבנו על המגרש. היום יש לנו ארבעה ילדים, אחרי שנבו, בת השנה ושבעה חודשים, הצטרפה למשפחה. מאז היא איתנו גם במגרש.
"היינו אמורות לצאת לטורניר באילת, אבל ויתרתי כי הייתי צריכה לעבור ניתוח קיסרי. כשנבו הייתה בת שבועיים כבר לקחתי אותה לאימונים במנשא, וכך המשכנו עד סוף העונה. היא הייתה איתנו גם בגמר אליפות ישראל, ויש לה תמונה עם הצלחת אחרי הניצחון על 'בנות גוריון' מכפר־סבא".
"מה שמוביל אותן הוא המקצוענות והרצון להיות הכי טובות שהן יכולות"
(צילום: איגוד הכדורשת)
המשפחה, הקריירה והקבוצה נפגשות גם בתפיסה המקצועית שלה. "הכדורשת הוא שליחות מבחינתי. ראיתי סדרה על נשים שמצליחות בעולם העסקים, והמנכ"ליות אמרו שהן לא מתעסקות בכך שהן נשים. הן נתקלו במשמעות של זה בשלב כזה או אחר, אבל מה שמוביל אותן הוא המקצוענות והרצון להיות הכי טובות שהן יכולות.
"לא סתם הסלוגן שלי הוא 'בי יור בסט'. לראות אישה שמנהלת בית וקריירה, מצליחה להתעלות וגם זוכה באליפות המדינה בכדורשת, זה דבר עצום. יש כאן מאבק על ספורט הנשים, אבל הוא לא מה שמוביל אותי, אלא תוצר של עשייה נכונה. אני אומרת לשחקניות שלי שלנצח זו לא המטרה. יש דרך, ערכים וכללים: איך אנחנו מדברות זו עם זו, איך אנחנו מתנהלות במשבר ואיך אנחנו שומרות על ריכוז. אם נקפיד על הדברים האלה ונפעל בלי אגו, גם הניצחון יבוא".
