בגלל האמונה הנצחית | צביקה נעים
לאוהדי נבחרת ישראל יש זיכרון של דג זהב ששוחה בתוך אקווריום של עראק ואופטימיות של חסיד ברסלב שעומד על משאית ובדיוק הפעילו את המוזיקה. לא משנה כמה התרסקויות קודמות הוא יחווה, כמה הפסדים שלומיאליים במשחק מכריע הוא יראה בלייב, כמה פעמים הוא יתפוס את הראש בתסכול אחרי עוד גול של היריבה בתוספת הזמן במצב נייח – בכל פתיחת קמפיין מוקדמות יורו/מונדיאל אוהד הנבחרת ימחק מההארד דיסק החבוט את כל הזיכרון, יעטה על פניו חיוך ג'ים קארי מ"טיפשים בלי הפסקה" ויודיע לסביבתו: "הפעם אנחנו עולים, אומר לך, באחריות!"
זה בכלל לא קשור לכדורגל, לאיכות שלו, לנתונים סטטיסטיים, לרמת הלגיונרים או לזהות היריבות – זה מצב נפשי תודעתי. אנחנו הרי חייבים להיות במונדיאל, או ביורו, או במשהו. מגיע לנו. למה מי זה... (השלימו את החסר בכל שם של נבחרת אירופית דרג ב' והוסיפו תנועת יד מתאימה).
זה משעשע לראות את הריטואל בכל פעם מחדש, טקס ישראלי שכבר נכנס אל מחזור הדם הלאומי. תמיד זה מתחיל עם מספר גברים בחליפות שולפים כדורים מתוך קערות, מוציאים מתוכם פתקים ומכריזים על זהות הנבחרות בכל בית מוקדמות. בשלב הזה האוהד הישראלי מקיים בראשו דיון פנימי על איזה בית כדאי ליפול, כאילו לנבחרתו תהיה השפעה מהותית על ההתרחשויות בו. זהו שלב שבו מפלס האופטימיות נמצא בנקודת פתיחה גבוהה ואף יכול לטפס לאזורים דלילי חמצן. אם תרצו אייקון שמסמל את הרגע הזה חפשו את תמונת החיוך שבע הרצון שמגניב אלי גוטמן, מאמן הנבחרת דאז, בהגרלת מוקדמות יורו 2016.
בשלב הבא מגיע בדרך כלל תיקו מדכדך, אבל אם הנבחרת פותחת בניצחון או שניים מחוג האופטימיות ינסוק מעלה בצורה מסוכנת. אם היא משלימה ניצחון שלישי זה כבר מצדיק שיחת טלפון מראש הממשלה והאוהדים ממהרים לברר על חבילות טיסה ליעד בו ייערך הטורניר הגדול.
מתישהו יופיע התיקו המדכדך. ובעקבותיו יגיע הפסד מתסכל (כן, לנבחרת שהדבקנו לה את הטייטל נמושה) ואז שער עצמי אומלל ואז סכסוך עם כוכב הנבחרת ואז פציעה של הלגיונר הבכיר ואז תיקו מפתיע של היריבה על הכרטיס ואז משחק של להיות או לחדול ואז מוטל'ה מגיע לאולפנים כדי להגיד שלא יזמינו אותו לאולפנים ואז מתחיל המשחק ולא קורה כלום ואז דקה 89 השופט שורק לכדור נייח לטובת היריבה ואז השדר משתתק והיציע משתתק וכולם משתתקים כי כולם יודעים מה עומד לקרות. דממה דקה.
ואז מספר גברים בחליפות שולפים כדורים מקערות – והווליום עולה מחדש. פול ווליום.
בגלל ההצלחה של הנבחרות הצעירות | אליסף דעואל
המדים הם אותם מדי התכלת המוכרים של נבחרת ישראל. השקופית על המסך מנסה לשכנע אותנו שמדובר באליפות אירופה בכדורגל או אפילו גביע העולם, אבל התפאורה שונה לגמרי.
את האצטדיונים המפוארים מחליפים מגרשים שוממים מוקפים ביערות האופייניים לערבות מזרח אירופה. במקום אווירת הקרנבל ביציעים, את מעט המושבים התפוסים מאיישים בעיקר ילדים מנומנמים מבית הספר המקומי. הם כנראה הוזמנו על ידי העירייה לצפות במשחק כדורגל על חשבון שיעור ספרות – ומיד קפצו על המציאה.
אליפויות אירופה והעולם בגילים הצעירים, אותם טורנירים שעבור מעצמות ספורט הם בגדר עוד שלב בדרך – הפכו בשנים האחרונות בישראל לדבר האמיתי. מדינה צמאה להצלחות, שההופעה האחרונה של נבחרת הכדורגל שלה בטורניר גדול הייתה לפני ההופעה האחרונה של ג'ימי הנדריקס, מצאה את מבוקשה אצל הנבחרות הצעירות.
מחוץ לעולם האמיתי המלא באכזבות ובכאב, בראנו יקום מקביל שבו כדורגלנים ישראלים מאוכזבים אחרי הפסד בגמר אליפות אירופה, שדרים ישראלים בוכים מהתרגשות אחרי שער ניצחון על ברזיל בגביע העולם, ונבחרת כדורסל צעירה כחול־לבן זוכה באליפות אירופה בק־טו־בק.
אפשר להבין מאיפה זה בא: מעבר לאכזבה הספורטיבית האדירה, הכישלון המתמשך של נבחרת הכדורגל של ישראל – מערער את תחושת השייכות שלנו בעולם. דווקא בענף הספורט הפופולרי ביותר, אומת ההייטק עם הצבא העוצמתי, 13 חתני פרס נובל והמשטר הדמוקרטי היחיד במזרח התיכון, נותרה הרחק מחוץ לחומות, מביטה בקנאה ביתר אומות העולם לוקחות חלק במסיבה אליה היא לא הוזמנה.
הנבחרות הצעירות מעניקות לנו את התחושה שגם בכדורגל אנחנו יכולים להיות חלק ממשפחת העמים. תראו אותנו הולנד, עם כל הטוטאל פוטבול והאגדות יוהאן קרויף שלכם, אנחנו באולימפיאדה ואתם לא! גרמניה, איך הלך לכם במונדיאליטו האחרון? אה, לא העפלתם? סליחה, לא התכוונו לפגוע.
בכדורסל, מצב הנבחרת הבוגרת אמנם פחות עגמומי, אבל גם היא לא השיגה בשנים האחרונות הרבה מעבר למעמד של תושבת קבע בשלב הבתים של אליפויות אירופה. נבחרת העתודה, שכבר שבע שנים לא מסתפקת בפחות מחצי גמר אירופי, ולרוב משיגה הרבה יותר מכך, מעניקה לנו תקווה שאפשר להצליח בכדורסל המקומי – גם בלי לפגוע בול עם הזרים שהחתמת.
כמעט מדי קיץ, הנבחרות הצעירות מספקות לנו משהו להיאחז בו. צוהר קטן שממנו אפשר לראות מעט אור מבעד למציאות הקודרת של הכדורגל והכדורסל הישראליים. אנחנו מתעלמים מצקצקנים שמזכירים לנו שהיריבות הופיעו בהרכב שלישי ומשתיקים את למודי הניסיון שמסבירים לנו שהצלחה בנוער לא מעידה בהכרח על הצלחה בבוגרים. כי בכל זאת, הדבר הקסום ביותר בנעורים הוא התמימות.
בגלל הלגיונרים | גיא לייבה
"החל במהלך" הוא הביטוי הכי טוב שאפשר להסביר באמצעותו את האובססיה שלנו ללגיונרים. הבחור האמיץ שלנו, שמייצג אותנו בארץ זרה, החל במהלך שהוביל לשער קבוצתו. הוא לא בישל או כבש בעצמו, אבל בלי המסירה שלו, בערך 40 מהלכים לפני שהכדור מצא את הרשת, לא בטוח שהיה נכבש השער. כשספורטאי ישראלי יוצא לחו"ל אנחנו הופכים להורים הכי מגוננים בעולם. הוא לא משחק? כי המאמן לא מבין כלום. הוא לא כובש או קולע? כי החברים בקבוצה מקנאים ולא מוסרים לו. התקשורת מבקרת אותו? נו, בטח אנטישמים. ואם הוא כבש שער אחד, זאת ההוכחה לכך שהוא השחקן הכי טוב באירופה כרגע.
שמואל רוזנטל שחתם במנשנגלדבאך ב־1972, אלופת גרמניה דאז, נחשב ללגיונר הראשון. למרות שחתם בקבוצת פאר, תקשורת הספורט של אז לא הייתה מפותחת כמו היום, רחוק מהעין היה רחוק גם מהלב. מאז שהטלוויזיה נכנסה לתמונה, פיתחנו את התחביב שיצא משליטה, אבל צריך להודות שהוא אחד הדברים שמייחדים אותנו. הרצון הבלתי נגמר לדחוף ולפרגן לישראלים בחו"ל, עד כדי אהדה לקבוצות שלהם.
אני בטוח שעד היום, השם "סלטה ויגו" עושה צמרמורת לכל ילד שגדל בניינטיז, בזכות התקופה של חיים רביבו שם. כולנו הכרנו בעל פה את ההרכב של הקבוצה הצנועה, ממוסטובוי ועד מיצ'ל סלגאדו. כולנו זוכרים גם איפה היינו כשאיל ברקוביץ' כיכב מול מנצ׳סטר יונייטד, כשיוסי בניון כבש בברנבאו מול ריאל מדריד במדי ליברפול, ורבים קמו וקמים לילה אחרי לילה כדי לראות מה עומרי כספי ודני אבדיה עושים ב-NBA. אנחנו אוהבים מאוד את הלגיונרים שלנו, ואנחנו גם אוהבים לבוז לכל מי שוויתר על החלום להצליח בחו"ל בשביל חוזה מפנק בארץ. הנבחרות הלאומיות (בטח בכדורגל) לא זוכות להצלחה גדולה, אז לעיתים מה שנשאר זה להיאחז בשחקנים ישראלים שמצליחים בחו"ל - ולדמיין שאנחנו חלק מההצלחה הגדולה שלהם.
אין משהו שישראלים אוהבים בטיולים לחו"ל יותר מאשר למצוא ישראלים אחרים, המעקב אחר לגיונרים זאת הגרסה הספורטיבית ל"אה, אתה ישראלי? מה עשית בצבא?" ולצ'פחה הידידותית שמגיעה מיד לאחר מכן. אתם יכולים לפרוש כנפיים ולהצליח בבמות הגדולות ביותר בעולם, אבל לא ניתן לכם לשכוח לרגע שאתם משלנו.
בגלל קבוצות האוהדים | ליאור בן עמי
"למען הילדים, למען השכונה", הכרוז של בני־יהודה טילטל את בלומפילד, סביבו אלפי כתומים באטרף. זאת הייתה הדקה ה־79 של יום שלישי שעבר. בדיוק דיברנו בינינו, האוהדים של מכבי יפו, לצאת בהפגנתיות, לרוקן את היציע. כי די, יש גבול. גם לקבל שלוש, וגם נקודה מ־24 אפשריות? חלאס. יפו היא לא קבוצה שמשפילים.
ובאמת חצי עזבו. וגם אני רציתי. אבל עמדתי שם, ליד היציאה, ולא הצלחתי. מנסה והרגליים כאילו לא זזות. וכמוני עוד חצי יציע עמד שם, לא מוצא כוחות להשאיר את הקבוצה שלנו לבד. אתם חייבים להבין. קבוצת אוהדים זה אירוע אחר. אתה לא על תקן רוכש כרטיס, שחומק מהאולם בחושך כשההצגה מתחרקשת. אתה ההצגה. כלומר הקבוצה. אתה והאוהדים שלצידך.
ואתה מכיר אותם, את מי שסביבך. גם כי את הפרצופים ראית באצטדיון "גאון" כבר לפני 40 שנה, ובעיקר כי הם השותפים שלך. גם בסכום שעוזר להעמיד מועדון, אבל לא רק. קבוצת אוהדים זה קיבוץ כזה, רק בלי חדר אוכל. ואתה תורם במה שאפשר.
אז ביפו יש את ישי שתולה שלטים 16 שנה; ואת מוני ומאיה שמצלמים; ואת אבירם שסוחב דגלים, חוץ מדגל בולגריה שמביא יניב; ואת רוני שמפנק את השחקנים בסמבוסקים, כשיש סיבה; ואת הזמרים אלמוג ודודו ששרים, כשיש סיבה; ואת אלמוג על התופים; ואת חיים ובן שמגייסים ספונסרים קטנים; ואת הוועד המנהל שהחתים לנו מאמן שלא פוגע; ואת אלה שמאיימים לפוצץ אימון בגלל המאמן שלא פוגע, אבל זה האמת יש בכל קבוצה.
שחקן שמגיע ליפו ישר קולט שנקלע לזירת מועדון שונה מהמקובל. הוא פוגש מעורבות רגשית שהולכת אוקיינוסים מעבר לקבוצת כדורגל; פוגש למשל אוהדים שמרגישים חופשי להתקשר בלילות, ימים, חגים, מתי שהיד נופלת על הטלפון. כי בכל זאת, אוהדים הם בעלי הבית.
אז זו יפו, אבל ככה זה בשאר קבוצות האוהדים, שצומחות בכדורגל ובכדורסל הישראלי כמו פטריות כמהין במקרר של "מאסטר שף". האלה שביציע נראים אולי אוהדים. צועקים ושרים אולי כמו אוהדים. אבל הם אחרים. יש להם מעורבות. ואחריות. לקבוצת אוהדים יש גם חסרונות. לכולם יש מה להגיד. בכל זאת, יציע מפוצץ בוסים. ובעיקר יש למבנה הזה תקרה כלכלית. קיים גבול כמה אוהדים, לפחות בישראל, יכולים לממן מועדון. זה אף פעם לא יהיה כמו מיליארדר מעבר לים.
"אני צריך להתחנן שתצא", אלמוג צעק עליי מול בני־יהודה, כשיפו שלנו המשיכה לעשות בושות. באמת שרציתי לצאת, אבל הרגליים לא הסכימו.
בגלל הפדיחות הייחודיות | דביר רשף
הישגים ושיאים זה נחמד, מדליות זה אחלה – מבחינתנו באגף הזה תמיד אפשר לשאוף ליותר. אבל יש דבר שאנחנו מצטיינים בו יותר מכולם: פדיחות. נו, הרגעים האלו שבהם בשנייה אחת ספורטאים ברמות הגבוהות או מועדונים עם יומרות וגינונים של מקצוענות עושים משהו מטופש, שבגללו קשה להחליט אם לצחוק או לבכות. נכון, לא בדיוק איזה נושא להתגאות בו, אבל כמה מדינות יכולות לומר שהן הכי טובות בעולם במשהו?
והאמת היא שזה קורה לכולם, פשוט הרבה יותר כיף לצחוק על עצמנו, לא? תחשבו על הסדרה "הדרדסים": יש את בר־כוח, בר־מוח, קונדסון, דרדסית ועוד רבים, לכל אחד יש איזשהו ייחוד. ויש גם את ביש גדא, שטוב ב... ובכן... לעשות פדיחות. למעשה, אין אחד בכל הכפר שיותר טוב ממנו בזה, וכשגם ככה הוא ואנחנו כושלים לא מעט – יכול להיות שהפתרון היחיד הוא פשוט לחייך.
אירועים כמו "פרשת הפקס" של מכבי חיפה נשמעים כמעט דמיוניים כיום, על פניו מחדל שעלה לירוקים המון כסף – ובואו, מי בכלל משתמש בפקסים עדיין? אבל הוא נכנס לפנתיאון של הספורט הישראלי. כשאומרים "פרשת הפקס" אין אחד שלא יודע על מה מדובר; וואליד באדיר, ליברפול, מוקדמות הצ'מפיונס. ואיפה שמעתם על עוד אצן שגנבו לו את הנעליים רגע לפני ריצת חייו באולימפיאדה, כמו שקרה לדונלד סנפורד בלונדון 2012?
אבל לא צריך ללכת אחורה יותר מדי. הספורטאים האמיצים שלנו, גם הטובים ביותר, לעיתים מאבדים ריכוז ומתבלבלים, בספירה. מספר ימים אחרי שהוכתרה כאלופת אירופה ב-10,000 מטר, בחצי המרחק לונה צ'מטאי סלפטר הפסיקה לרוץ סיבוב אחד מוקדם מדי ונותרה בידיים ריקות – וקשה להאמין שמישהו זוכר שמאוחר יותר נודע שהיא בכלל נפסלה.
כל הטעויות האלו נותנות קצת אווירה של שכונה, של חובבנות, של בושה – אבל זו הבושה שלנו, ואנחנו צריכים להתגאות בה (אנחנו לא, זה די מביך, אבל תזרמו). כל המנטליות הזו של "גבוה יותר, מהר יותר, חזק יותר" תקפה רק למי שבאמת טוב בספורט, אנחנו לא ממש, וכמה מדליות אולימפיות, רובן בענפים די זניחים, לא ישנו את זה. בואו נישאר עם מה שאנחנו יודעים לעשות כמו שצריך – לפשל.
פורסם לראשונה: 19:08, 13.05.24