איפשהו בבית חולים בברמינגהאם, אליו פונה לאחר שנפצע בצלעות במשחק מול אסטון וילה, שכב אמש עלי קמארה על המיטה שכווננה לזווית שממנה יכאב לו כמה שפחות. מהאחות ביקש את הסיסמה לוויי-פיי, ודרך האייפד נכנס לאפליקציה שדרכה צפה בשידור הישיר של המשחק בין מכבי ת"א לבית"ר ירושלים. הוא לא רגיל לראות כך את מכבי, שלא מגובה הדשא, מחובר לסטורציה במקום לחלוץ של היריבה. בדקה ה-60 הוא עצם עין אחת כדי לא לראות חצי מהדברים. בדקה ה־80 הוא נפל מהמיטה וסדק צלע נוספת.
למכבי ייקח זמן להבין לעומק מה עבר עליה אתמול במחצית השנייה. אלו מסוג הדברים שפשוט לא קורים לה. היא יכולה להפסיד, היא יכולה להיראות לא רע, אבל בכל שנות מיץ' גולדהאר, המעלה הגדולה ביותר שלה הייתה היכולת לקבוע לעצמה רצפה גבוהה, מין סטנדרט של איכות שדבר מתחתיו אינו אפשרי. היא לא תמיד תהיה הכי טובה, אבל לעולם היא לא תהיה כל כך גרועה. היא לא בדיוק יודעת מה עבר עליה אמש, אבל היא רק יודעת שהיא לא הרגישה כך, אולי, מאז העשירייה ההיא בחיפה לפני כמעט 40 שנה.
בית"ר ירושלים לא סתם הביסה אמש את מכבי ת"א. היא קילפה לה את העור וגילתה תחתיו שכבות ישנות, מדממות, שהיא כבר חשבה שהוסתרו לנצח. זה אירוע כל כך חריג, שבתגובה לו הכל חייב להיות על השולחן. אם היה זה משחקו האחרון של ז'רקו לאזטיץ' במכבי – אף אחד לא יופתע, גם לא לאזטיץ'. זו לא דרכו הניהולית של גולדהאר, לשלוף מהמותן, אבל מה שהיה אמש בבלומפילד הוא אירוע טרנס-גולדהארי. אי אפשר לדעת מה תהיה התגובה אליו. אין לכך תקדימים בספרות המקצועית.
לעצמה מכבי ת"א כנראה תספר שלמה שעבר עליה קוראים ספיר ברמן, ותתלה את ההתפרקות שלה בהחלטת השופטת להרחיק את רועי משפתי ולהעניק פנדל על מה שצריך היה לגמור גם בכרטיס צהוב. מכבי לא יכולה לטעות יותר. למה שעבר עליה אתמול קוראים בית"ר ירושלים, המועדון הכי נפיץ בכדורגל הישראלי, לטוב ולרע, עם כישרון שאין דומה לו ופוטנציאל כל כך גדול שנדמה שהברירה היחידה שלו היא לא להתממש, שד בבקבוק שאף אחד לא מצליח לפתוח לו את הפקק כבר 20 שנה עד שכמעט אפשר היה לשכוח שהוא ישנו. אתמול הפקק נפתח, וגזים שהצטברו בו במשך יותר מדי זמן התפוצצו על מכבי בפרצוף.
אתמול בית"ר ירושלים התביית"רה על מכבי ת"א. כשברק יצחקי עוצם עיניים, כך הקבוצה שלו נראית. מעולם, עד אתמול, היא לא נראתה כך כשהוא פקח אותן. זו הייתה אידיאליזציה של הפוטנציאל של בית"ר, כדורגל כפי שהיה נראה אם היה בו רק התקפה ולא הגנה. המעבר של בית"ר בתוך רבע שעה של הפסקה מהגרסה המכווצת של המחצית הראשונה לזו הזוהרת של השנייה היא אירוע מטלטל עבור ליגת העל. אתמול היא ניצחה רק את מכבי, אבל עשתה "בו" לכל היתר.
הקשר בין לינקר למכבי חיפה
גארי לינקר אמר שכדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מנצחת, אבל זה רק בגלל שהוא לא שמע על מכבי חיפה של החודש האחרון, שמקורותיה ניתן לזקק עיקרון כדורגל מאופיין אפילו יותר. כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף מכבי חיפה סופגת. במשחק הבא, איך שהדקה ה־89 תתחלף ב־90, שחקן מכבי חיפה יתפוס את הכדור בידיים ויניח אותו על נקודת האמצע בעצמו, כי מה הטעם להיאבק בגורל.
שער השוויון שספגה מבני־סכנין בדקה ה־90, הפעם הרביעית ברציפות שהיא מאבדת נקודות ברגעי הסיום והשלישית מאז החליף ברק בכר את דייגו פלורס, הוא דבר איום ונורא עבור קבוצה באפלה שאין לה מושג איך מגיעים אל המתג, אבל הוא בכל זאת טוב במובן אחד. ההתעקשות של מכבי חיפה ליפול לאותו בור שבוע אחרי שבוע, לייצר באופן סיטוני את אותו סוף גרוטסקי, היא תעלול מבריק של הנדסת תודעה.
הרי מה המסקנה המתבקשת מהחזרתיות השלומיאלית הזאת? שטוויסט קליל בדקות הסיום של ארבעת המשחקים האחרונים - שלושת שערי השוויון שספגו מול טבריה, הפועל ירושלים וסכנין; הפנדל שהחמיצה וזה שספגה מול נתניה – ולמכבי חיפה היו עכשיו תשע נקודות יותר, מספיק למקום שלישי ואשליית מאבק על האליפות. עוד רגע קטן של ריכוז וקור רוח, והיא במקום אחר לגמרי.
איך שמתחילה תוספת הזמן, מכבי חיפה מוציאה מהכיס קליפת בננה שהיא שומרת במיוחד לרגעים האלה, מוודאת שכולם מסתכלים, ואז מחליקה עליה באופן הגס ביותר בתקווה שזה מה שכולם יזכרו. הבעיה האחרונה של מכבי חיפה היא מה שקורה לה בדקה ה־90. חמור בהרבה הוא מה שקורה לה, או מה שהיא לא מצליחה לגרום שיקרה לה, ב-89 הדקות הקודמות.
זה לא חוסר מזל – זה צדק בגרסתו הקרה ביותר. עוד יותר מוזר מכך שמכבי חיפה סופגת שוויון בדקה ה־90, הוא שהיא מובילה בדקה ה־89. לחשוב שיש לה בעיה לסגור משחקים זו מחמאה. יש לה בעיה לפתוח אותם. בששת המחזורים האחרונים היא כבשה שער שדה אחד. אם לא היו ממציאים את הנקודה הלבנה, היא הייתה קבוצת כדורסל. אבל מה? היא סופגת כל פעם בדקה ה־90, אז בואו נדבר על האופי שלה.
האם לבאר שבע יש בעיה?
כל איבוד נקודות של הפועל באר־שבע, ובמידה זהה גם של מכבי ת"א, ידון אותה לבחינה מדוקדקת בחיפוש אחר בעיה כלשהי או אינדיקציה לראשיתו של משבר. זכוכית מגדלת, אם תופנה לעברה, תאתר בעיות, אין ספק. עד שדן ביטון עשה ג'סטה ונתן לו לבעוט את הפנדל מול אשדוד, קינגס קאנגווה כבש רק בניצחון 0:7 על עירוני טבריה, מה שאומר שהשחקן הכי טוב של באר־שבע עדיין לא ניצח לה משחק; איגור זלאטנוביץ' מתאים לקבוצות שמחזיקות בכדור כמו באר־שבע, אבל הוא מעורב בשלושה שערים בלבד אחרי עשרה מחזורים; אמיר גנאח הוא אחד הדריבליסטים הטובים בליגה, אבל קבלת ההחלטות שלו לוקה בחסר; ג'יבריל דיופ עושה טעות של גול למשחק והוא עדיין לא למד ללכת בשביל שאפשר יהיה לבדוק איך כפות הרגליים שלו מחליקות לנעליים של מיגל ויטור.
זה אומר שלא הכל מושלם בבאר־שבע, אבל זה לא אומר שמשהו לא בסדר. אי אפשר לנצח בכל המשחקים בהם אתה "אמור" לנצח על הנייר, וכשמחפשים בכל הכוח את שער הניצחון מול קבוצה כמו מ.ס אשדוד שמהירותה אמנותה, אז מציתים להבה שאפשר גם להיכוות ממנה. כרגע, כשהכל נמדד בפרספקטיבה קצרה של האפשרות לאבד את הפסגה למכבי ת"א לפני יציאה לפגרה בת שלושה שבועות, ההבדל בין הפסד לתיקו עם שער השוויון של הלדר לופס נדמה שולי. בפרספקטיבה רחבה, הוא יכול לעשות את ההבדל בין אליפות למקום שני. אי אפשר להימנע לחלוטין מנפילות בליגה הזאת. אפשר רק לקוות שכאשר נופלים, זה יכאב כמה שפחות.
פורסם לראשונה: 01:30, 10.11.25
