כשמוחמד עלי וג'ו פרייז'ר התייצבו זה מול זה בזירה במנילה ב-1975, לקרב על חגורת האליפות בשלהי הקריירה שלהם, הם כבר ידעו שהיריבות האישית והמקצועית שלהם תרמה לאיכות האיגרוף. זה היה הקרב השלישי והמכריע בין שני אלופי העולם לשעבר במשקל כבד, קרב בלתי אפשרי שהתחיל בשעות הבוקר, באולם בו הטמפרטורה התקרבה לאזור 50 מעלות, אבל אף אחד מהם לא חשב לוותר. הקרב נמשך 14 סיבובים אינטנסיביים מתוך 15 אפשריים, ורק כאשר עיניו של פרייז'ר כבר לא יכלו להיפתח והמאמן שלו הצמיד אותו בכוח לכיסא, הוא הסתיים. גם שני הקרבות הקודמים ביניהם היו מותחים באופן דומה, אך הקרב האחרון הציג תובנה ראשית בתרבות האנושית: עולם הספורט בנוי על יריבויות, והן המנוע העוצמתי ביותר שדוחף את הספורטאי אל מעבר לגבולות היכולת.
בספורט הקבוצתי, היריבות נשענת על מורשת, סמלים וגיאוגרפיה. השחקנים והמאמנים על המגרש הם רק עובדים זמניים שמתחלפים, בעוד שהמועדונים נלחמים על הזכות הבלתי כתובה של האוהדים ללכת בראש מורם ברחובות. בין אם מדובר בדרבי עירוני לוהט, בסופר-קלאסיקו המתוח, או במלחמת עולם חצי-יבשתית בין ברזיל לארגנטינה – המטרה היא קודם כל הגנה על הטריטוריה.
לינוי אשרם ודינה אברינה על הפודיום
(צילום: רויטרס)
אך כשעוברים מהקבוצה אל הפרט, בספורט האישי, הפן הפסיכולוגי מקבל חשיבות נוספת. זוהי יריבות של פרסונות – אדם מול אדם, אגו מול אגו, ללא ספסל מחליפים או קהל שיכול לספוג את הלחץ. הדו-קרב החשוף הזה נע תמיד על חבל דק: בצדו האחד נמצאים כבוד הדדי והערכה מקצועית שמטפחת את הספורט, אך בצד הנגדי, הוא עלול לגלוש למחוזות רעילים של קנאה חולנית ושנאה אישית, שמטרתה לפגוע באויב.
במבט היסטורי, הקרב המפרה ביותר בצד החיובי של החבל, זה שהוביל להישגים הבלתי נתפסים ביותר, לא היה דו-קרב כלל – אלא יריבות משולשת. במשך כמעט שני עשורים, פדרר, נדאל וג'וקוביץ השתלטו על פסגת הטניס העולמי. הווינריות, התחרותיות, חוסר היכולת לוותר גם למכאובים ופציעות, העלו ענף שלם לגבהים היסטוריים. שלושת הענקים הללו לא רק ניצחו זה את זה – הם בנו זה את זה מכה אחר מכה, משחקון אחר משחקון. כל אחד מהם מודה שהוא לא היה מתקרב לשיאים האישיים אם השניים האחרים לא היו מעלים כל הזמן את הרמה. הספורטאים הגיבו ליכולות היריב כמו מילות השיר של את'ל מרמן וריי מידלטון: "Anything you can do I can do better".
"אפקט התגובה" מצוי גם אצל הארגוני הספורט הגדולים ביותר, אמנם השחקנים בהם התחלפו, אבל הזיכרון הקבוצתי השתמר. הדוגמה הקלאסית לכך היא היריבות ההיסטורית בין בוסטון סלטיקס ללוס אנג'לס לייקרס שנבנתה בשנות ה-80 של מגי'ק ובירד. בשנת 2007, לוס אנג'לס של קובי בראיינט ניסתה להנחית בטרייד את קווין גארנט ממינסוטה. מי שבלם את המהלך בנאמנות שבטית היה הג'נרל מנג'ר של מינסוטה ואגדת בוסטון, קווין מקהייל, ובאקט דווקאי שלח את גארנט לסלטיקס. הלייקרס, שסירבו לשבת בחיבוק ידיים מול החימוש של היריבה השנואה, הגיבו במהלך העונה והנחיתו את פאו גאסול. המאבק עבר מההנהלה לפרקט, והסתיים במפגש כפול רווי יצרים בגמרים של 2008 ו-2010, השחקנים התחלפו, היריבות נשארה.
צידה השני של היריבות הוא צד אפל כוחני והרסני, בו היריבות הופכת לשנאה והאגו מוליך את הספורטאי, ולא התחרותיות. הרס זה יכול לתת אותותיו במילים קשות ואשמות שווא, כפי שראינו באולימפיאדת טוקיו 2020: עבור נבחרת רוסיה בהתעמלות אמנותית, הניצחון ההיסטורי של לינוי אשרם היווה איום קיומי על הזהות וההגמוניה שלהן בענף, ואשרם הפכה מיריבה למושא השנאה. ההפסד הוביל לנטישת הערכים הספורטיביים ולתגובות קשות מצד התאומות הרוסית שהפסידו, ושהתקשו לקבל את אובדן השליטה לאחר 25 שנה של שליטה רוסית.
ביטוי חריף יותר מתקיים כשהאובססיה להכניע את היריב מעמיקה, נחצים קווים מוסריים ופונים אל תוך עולם הרמאות. המקרה הזכור ביותר התרחש בריצת 100 המטרים באולימפיאדת סיאול 1988. בן ג'ונסון הקנדי היה מתוסכל מהצל המאיים של יריבו המר, קרל לואיס. כדי לנצח את "האויב" בכל מחיר, ג'ונסון נטל חומרים אסורים. הוא אומנם חצה את הקו ראשון בשיא עולם אך נתפס יומיים לאחר מכן, הושפל, ופגע אנושות בעצמו ובענף כולו.
נקודת הקיצון הנדירה יותר הוצגה בפרשת המחליקות טוניה הארדינג וננסי קריגן בשנת 1994. האובססיה והקנאה של הארדינג העבירו אותה על דעתה; מקורביה שכרו (בידיעתה) עבריין שחבט בברכה של קריגן באלת מתכת כדי להשבית אותה ממשחקי החורף וליצור מצב בו הארדינג תהיה זו שתיצג את ארה"ב. זהו השלב שבו היריב מפסיק להיות אתגר מקצועי, והופך למטרה פיזית ממשית.
אלא שלעיתים ניתן לזהות יריבות שונה כאשר היריבות היא פנימית בין אדם לעצמו ויכולותיו. גדולת המתעמלות, סימון ביילס. הגיעה לאולימפידת טוקיו 2020 בליגה משל עצמה אחרי שזכתה ב-5 מדליות אולימפיות ובתואר אלופת העולם, ואז, דווקא בשיאה, היריב הפנימי התעורר וגרם לה לקרוס ולפרוש. אלא שהגדולים באמת יודעים שאת הקרבות החשובים ביותר מנהלים מול נבכי הנפש; ביילס נאבקה ביריב הפנימי, וחזרה חזקה מאי פעם בפריז 2024 כדי לקטוף שלוש מדליות זהב נוספות.
בסופו של דבר, בין אם מדובר בטבעת גיאוגרפית של יריבות עירונית, במאבק פרסונלי על מגרש הטניס, או במסלול ריצה בודד – הספורט נע בציר היריבות שבין האש שמניעה להישגים לחושך המשתק. שכן, ספורטאי ללא יריבות ישתעמם, לא יימצא בשיא יכולתו, ולא יצליח למקסם את הכישרון הטמון בו. יש יריבויות שמפרות, יש יריבים שמפריעים, ולחלק יש יריב אכזר ששוכן עמוק בתוכם. השאלה היא רק מה היריב הזה יוציא ממך.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד: כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא.
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים.
אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים.
אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש.
