אני לא אוהד של תארים. כמו שהתרגשתי וחגגתי בהצלחות, ככה מחאתי כפיים גם בכישלונות. מכבי חיפה היא המועדון עם הקארמה הכי מוזרה שיש – או שאתה הכי למעלה או שאתה הכי למטה, אין באמצע. הנה כמה תובנות שלי על עונה שמסתמנת כעונת שפל של ממש. גם לכם יש מה להגיד? כתבו לנו טורים לכתובת: kick@ynet.co.il
מכבי חיפה הוא המועדון עם הקארמה הכי מוזרה שיש – או שאתה הכי למעלה או שאתה הכי למטה, אין באמצע. כיאה למועדון הגדול בכדורגל הישראלי, מחזיקת שיאים שאיש לא הצליח לשבור: שש אליפויות בעשור, שיא נקודות בעונה (1993/94), ושיא המשחקים ללא הפסד (46).
ולא נשכח את ההישגים הבינלאומיים המרשימים – שלוש הופעות בליגת האלופות, הגעה לרבע גמר גביע המחזיקות, לשמינית גמר גביע אופ"א, והניצחון הישראלי הגדול ביותר באירופה: 0:8 על חזאר לנקרן האזרית.
אבל לצד ההצלחות המטאוריות, מגיעים גם כישלונות מפוארים, אחד הבולטים שבהם התרחש בעונה שעברה, ונראה שכוחו רק מתגבר בתחילתה של הנוכחית.
אני אינני אוהד "צלחות". ב-1995 מחאתי כפיים בקריית אליעזר לאוהדי בית שאן כשחגגו את ההישארות ורקדו מול יציע ג'. ב-2015 קפצתי מאושר כשאלירן עטר השווה בפנדל מקרי נגד מכבי פ"ת, בעונה שהחלה בצורה מבישה.
ובעונה שעברה נשארתי עד הסוף במשחק האחרון נגד באר שבע (לא כולם עשו את זה), וזה לא היה קל.
אבל אי אפשר שלא למרוט שיער ולהיות המום ממגוון הגורמים שהתגבשו והפכו למופע המוזר והעצוב שנקרא היום מכבי חיפה. אנסה למנות (או לבכות) אותם כאן:
קהל ה"פרשנים"
בעידן הפודקאסטים התפתחה נבואתו של אנדי וורהול לממדים מפחידים, ודמות הפרשן – שלא תמיד אהודה, ולא רק בספורט – שילשה את עצמה. אין ספור פרשנים, יועצים וקוטלים צמחו סביב הקבוצה. זה בא לידי ביטוי בפאנלים, בפודקאסטים ובדמויות מהכדורגל המקומי. עצות תמיד היו ויהיו, וחלקן באות באמת ממקום טוב. אבל הרוב? בעיקר רעש. רוב הפרשנים (כולל כותב שורות אלה) לא היו מאמני כדורגל, וחלק שכן היו – נכשלו לא מעט.
ואז מגיעות ההשתלחויות, היד הקלה על ההדק, הזלזול הקשה, והדיבורים היהירים על שחקנים "שלא ראויים למועדון".
במשחק נגד באר שבע, כשכיוף החליף את ירמקוב, תחושת פחד ירדה על האצטדיון. "הפסדנו", קבע האוהד מאחוריי – וצדק. קארמה, כבר אמרנו? מי ששכח: שריף כיוף, בעונה הראשונה שלו עם מסאי דגו, ספג רק 28 שערים, השני בליגה. הוא הצטיין באחד ממשחקיו הראשונים נגד ויאריאל והדף שני פנדלים מאלכסנדר סורלות' (היום באתלטיקו מדריד).
החרפה של 54 שערים בעונה שעברה לא קרתה רק בגללו, וגם הגול נגד באר שבע לא עליו בלבד. אבל הביקורת ניתכה, והוא כמו מקצוען אמיתי – הצטיין במשחק שאחר כך נגד מכבי ת"א. אותו הדבר לגבי גוני נאור. הוא לא כוכב, זה ברור, אבל הוא יודע כדורגל ונותן את כל כולו. גם לקנגוואה היה קשה מאוד לשמור עליו אישית.
האווירה הזו של זלזול, לעג ו"חוכמולוגיה" לא עושה טוב. כי חיים ומוות ביד הלשון, וגם שחקני כדורגל הם בני אדם.
תביאו "טייפ"
עזבו אתכם מ"עמדות". "תביאו 6!" – זעקו כולם, והצוות המקצועי חיפש בנרות. אבל איש לא חזה ששני קשרים ענקיים, רפאלוב וסבע, לא ימשיכו. אם מדברים מתמטיקה, היה צריך להביא "10", לא "6". כי בעמדת ה-6 יש את עלי מוחמד, איתן אזולאי וגוני נאור, ובעמדת ה-10? בקושי דולב חזיזה ואזולאי. אבל זה באמת עניין של מספרים? לא. זה עניין של טייפ.
הקבוצה צריכה קשר יצירתי, כזה שיודע לבעוט, למסור, לאיים על השער, ולשנות משחק. כמו קארים פריי, רובן ראיוס, סרגיי קנדאורוב, או צ'ארון שרי. אגבה הוא שחקן מצוין, אבל לא של מספרים. וחיפה צריכה אחד כזה, ולא רק על החולצה. עד שיגיע שחקן כזה, נמשיך לראות רק בעיטות פנדל ונגיחות מקרן. וזה עצוב, במיוחד כשמדובר בקבוצה שהייתה ההתקפה הטובה בליגה חמש עונות רצופות.
מה עם קצת יצירתיות?
רוב העונה הזו, כולל המשחק האחרון, היא תוצאה ישירה של התקופה של בכר – כי פלורס, שבהתחלה האמנתי בו, התגלה כפלופ. בכר מאמן ענק, עם קבלות, אבל בשנה האחרונה הוא נראה מקובע. אותם מערכים, אותן בחירות.
בעונה של דגו, במשחק נגד מכבי ת"א (0:2), הוא העז – שם את סנדגרן כקשר אחורי, ונתן לפודגראנו לשחק חלוץ.
וזה עבד. זו הייתה גאונות פשוטה – לצאת מהקופסה, לתת אמון בשחקן, והוא החזיר. בכר עדיין יכול לעשות זאת, למשל לנסות את סק כקשר אחורי. סק הוא שחקן גדול, רק חסר משמעת טקטית. אולי שם, בקישור, הוא יפרח.
קני סייף לא מוערך מספיק. הוא צריך לשחק באגף שמאל עם קורנו, לא להחליף אותו כמגן. בעונה שעברה כבש שלושה ובישל שניים מהעמדה הזו; השנה כבר יש לו שער ענק ובישול. אפשר להוציא ממנו הרבה יותר.
סטיוארט ענק, יובנוביץ’ נפילה. אז למה לא לתת לדהן לשחק? למה לא לשחק עם שני חלוצים, כשאין קישור יצירתי?
מלמד וסילבה קאני שחקנים טובים, אבל לא "חיפאים". הם נדדו בין קבוצות, וזה משפיע גם על הזיקה למועדון.
אז למה לא לתת לצעיר מוכשר מבית?
זה נוער זה?
מחלקת הנוער של מכבי חיפה לקחה 17 אליפויות (שתיים מהן בשלוש השנים האחרונות). היא הוציאה כוכבים אמיתיים. ליאם חרמש, עמית ארזי, תומר לנס, ארבל, איתי אהוד, איאד חלאיילי – כולם פוטנציאליים. אבל כולם פוזרו, נמכרו או הושאלו, ובמקומם הובאו שחקנים יקרים שלא גדלו במועדון. והתוצאה? שחקנים כמו טימותי מוזי, ירין לוי ומאור לוי פורחים דווקא מחוץ לחיפה, ומבקיעים נגדה.
מהלכים מוזרים עם זרים
לורנצו שימיץ' הוא בלם קרואטי שהתחיל רע והמשיך מצוין (תשאלו את ערן זהבי). אבל במועדון עשו הכל כדי לשחרר אותו, לקבל את סירוטה ופדרו, ולסיים את העונה עם 54 שערים חובה. קנג'י גורה, קסנדר סברינה – גם הם נפגעו מהתנהלות לא מובנת. סברינה, למשל, הושמץ לא מעט למרות שכבש שישה שערים, כמעט כולם "שערים בצבע".
הוא גם בישל את שער הכבוד בדרבי. אבל הוא זה ששוחרר, בזמן שמתיאס נהואל ממשיך, וללא תרומה אמיתית.
אהבת המשחק
כי בזה מדובר. מישהו אמר לי פעם: "כדורגל זה לא רק טקטיקה וכסף – זה גם אנרגיה". ואוי כמה שחסרה האנרגיה הזו. אין שמחה במשחק, אין תשוקה להבקיע, אין אש בעיניים. משהו שם כבה. מכבי חיפה נכנסה לא פעם לפנתיאון הכדורגל הישראלי בזכות משחקי ענק – מקומיים ובינלאומיים. תמיד בזכות יצירתיות, להט ווינריות. הלב שלה תמיד היה בקישור קטלני שידע לעשות הכל. אבל בשנים האחרונות המטמורפוזה שעברה הפכה אותה למועדון של רכש מופרז, מחזור שמות, ושחקנים חסרי אנרגיה. עד שהברק, הלב והאמונה לא יחזרו, גם שלושה בכרים וסמי עופר מלא לא יעזרו.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד:
כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים
אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים
אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש
