"הספורטאים שלנו לא מסכנים"
(צילום: סטס קופולו)
"שתיים-שלוש מדליות, כולל אחת בענף שבו ישראל טרם זכתה, והעפלה לעשרה גמרים (כפול מריו 2016)". זה היה הצפי של הוועד האולימפי הישראלי לטוקיו 2020. התוצאות היו טובות יותר גם מההערכות האופטימיות ביותר, והובילו לאולימפיאדה המוצלחת ביותר של ישראל אי־פעם. וכל זה דווקא על רקע התוצאות המאכזבות יחסים בענפים הישגיים באופן מסורתי, כמו הג'ודו והשייט.
טוקיו 2020 ב-ynet - למתחם המיוחד
כבר בסעיף הראשון בצפי של היחידה לספורט הישגי, שבראשה עומד דני אורן, נשברה תקרת הזכוכית: ישראל שבה עם ארבע מדליות, יותר מכל אולימפיאדה אחרת בה השתתפה מאז הלסינקי 1952 - בברצלונה 1992, באתונה 2004 ובריו 2016 הושגו שתיים.
ריאיון משותף עם האלופים האולימפיים לינוי אשרם וארטיום דולגופיאט
(צילום: שחר גולדשטיין)
לראשונה גם הצליחה משלחת ישראל להציב שני ספורטאים במרומי הפודיום, שני אלופים אולימפיים: ארטיום דולגופיאט בהתעמלות המכשירים - אחד משלושת ענפי הליבה של המשחקים, ולינוי אשרם בהתעמלות אמנותית (האישה הישראלית הראשונה שזוכה בזהב). אליהם נוספו מדליית הארד של אבישג סמברג בטאקוונדו, דריסת רגל ראשונה לענף, והמקום השלישי בתחרות הקבוצתית בג'ודו.
בטבלת המדליות סיימה כאמור ישראל במקום הגבוה בתולדותיה - 39 מבין 206 משתתפות, לפני מדינות כמו מצרים, דרום־אפריקה, ארגנטינה וניגריה, ומשלחות אירופיות כמו אוסטריה, רומניה, אוקראינה ומולדת המשחקים האולימפיים יוון, שסיימה עם שתי מדליות זהב ואחת מארד.
אלא שפרט למדליות, ההישגים עלו על הציפיות שדיברו כאמור על עשרה גמרים, נתון שמציג מבחינת היחידה לספורט הישגי את האיכות, העומק והגיוון של הספורט הישראלי. בבייג'ינג 2008 הגיעה המשלחת לשישה גמרים, בלונדון 2012 (שהסתיימה ללא מדליות) לשמונה, ולפני חמש שנים בריו רק לחמישה. הפעם הספורטאים הישראלים השתתפו בלא פחות מ־18 גמרים, כמעט כפול מהצפי. אם נכניס לשקלול את המדליות, ישראל נכנסה 18 פעמים לדירוג של שמונת הראשונים בטוקיו. כלומר, הייתה מעורבת בקרבות הצמרת בענפים השונים.
המין החזק
בניגוד לסטיגמות ולמקרי העבר, ב־17 ימי התחרויות היו התעלויות של ישראלים ברגעי השיא. זה לא נבע מהבלחות, אלא ממערכת שידעה לנצל את השנה הנוספת של הקורונה. הייתה מעטפת שדאגה לניהול ובראשה עמדה יו"ר הוועדה המקצועית יעל ארד, יחד עם המנכ"ל גילי לוסטיג. עבור ארד היוו השנים האחרונות גם סוג של חפיפה, לקראת בחירתה הצפויה לתפקיד יו"ר הוועד, במקום יגאל כרמי.
ההתעמלות היא כמובן האחראית העיקרית למהפכה הגדולה, עם נסיקה מרשימה בחמש השנים האחרונות, שכללה 15 מדליות בתחרויות חשובות. דולגופיאט מיצב את עצמו כטוב בעולם בתרגיל הקרקע, ובהתעמלות האמנותית ניתן להגדיר את ישראל כמעצמה (לצד אשרם, המקום השישי של הנבחרת והשביעי של ניקול זליקמן).
גם באתלטיקה ניפקה המשלחת את ההופעה הטובה ביותר שלה. זאת למרות שהמרתוניסטית לונה־צ'מטאי סלפטר, שסומנה כמי שתסיים בעשירייה הראשונה עם אפשרות למדליה, התמוטטה ארבעה קילומטרים מקו הסיום (סיימה במקום ה־66). חנה קנייזבה־מיננקו סיימה שישית בקפיצה המשולשת, סלמאוויט באיולין־טפרי הפכה לראשונה מאז אסתר רוט־שחמורוב שנכנסת לגמר אולימפי בריצה (סיימה עשירית ב־5,000), ובעלה מארו טפרי רשם אתמול לפנות בוקר הישג פנטסטי - מקום 13 במרתון.
גם בשחייה נרשמה התקדמות משמעותית, במיוחד אחרי הכישלון בריו, שהוביל לחיבור עם המאמן האמריקאי בעל השם העולמי דייב מארש. מעבר לשבירה של כמה שיאים אישיים, אנסטסיה גורבנקו עלתה לגמר ה־100 גב, ונבחרת השליחים מיקס עלתה לגמר. עם זאת, הישג השיא של השחייה הישראלית הגיע דווקא במים פתוחים - המקום הרביעי של מתן רודיטי ב־10 ק"מ. מבחינה רוחבית נרשמו הצלחות יחסיות בענפים כמו קשתות (איתי שני הגיע לשמינית הגמר) ורכיבה (אשלי בונד, מקום 11 בגמר קפיצות סוסים), ובעיקר בלט "הכוח הנשי": שתי מדליות משלוש האישיות ועשרה גמרים (מול שישה של הגברים).
כוכבים שנפלו
האכזבות הגיעו דווקא מענפים מועדפים, מתוקצבים ובעיקר מסורתיים. שני מועמדים ברורים למדליה כשלו ברגע האמת: הג'ודוקא שגיא מוקי, שהפסיד בקרב השני שלו בתחרות האישית, והגולשת קטי ספיצ'קוב, שאמנם סיימה במקום השישי, אבל לא הייתה באזור המדליות כמעט מיום התחרויות הראשון.
בכלל, הג'ודו הישראלי איכזב בתחרות האמיתית – של הבודדים. בעיקר נכונים הדברים לגבי נבחרת הגברים: מוקי, אלוף עולם ומדורג שני בקבוצת המשקל שלו, הפסיד ליריב אוסטרי שמוקם 22 בעולם. פיטר פלצ'יק לא התקרב לקרב על מדליה, אורי ששון עלה פעמיים למזרן והפסיד בשתיהן לטדי רינר (פעם אחת בתחרות הקבוצתית. המדליה שכן השיגה הנבחרת, מיקס נשים וגברים, אופיינה בעיקר בניצחונות משמעותיים של הבנות, אותן מאמן שני הרשקו.
השייט הישראלי שוב חזר בידיים ריקות. ראשי הענף חייבים לחשב מסלול מחדש לקראת פריז 2024, בה ישתנו הדגמים. יואב כהן היה קרוב עם המקום הרביעי, אבל נהנה בעיקר מפסילות של יריביו בשיוט המדליות. דווקא שחר טיבי ונויה ברעם במפרשיות 470 עשו את שלהן ונכנסו לשיוט המדליות. אחד מאלה שאיכזבו בגדול היה הקלע סרגיי ריכטר, שהצפי מבחינתו היה גמר, ובפועל סיים בעשירייה השלישית.
המדליות והכסף
הקורונה הציבה בפני הקהילה האולימפית אתגר בלתי רגיל, לרבות דחיית המשחקים, ביטול תחרויות, קיומן ללא קהל, וספורטאים שהשיגו את הקריטריון ונאלצו להילחם עליו מחדש.
בוועד האולימפי הישראלי נערכו בהתאם כדי לשמור על שגרה ספורטיבית ככל הניתן, והספורטאים זכו במספר הגדול ביותר של מדליות באליפויות עולם, המהוות את האינדיקציה האמינה ביותר. לא פחות מתשע מדליות כאלו השיגו הישראלים, למרות שבשנה שעברה לא היו כמעט תחרויות בגלל הקורונה. לקראת לונדון הושגו רק חמש כאלה, ולפני ריו - שבע.
זווית מעניינת נוספת הייתה מספר המדליות בענפים המועדפים, כלומר המתוקצבים יותר (אתלטיקה, התעמלות, שחייה, ג'ודו, שייט, אופניים וטניס). לפני כשלוש שנים הוגדרו גם ענפים מועדפים דרג ב' (סיוף, טריאתלון, היאבקות, טאקוונדו). בהשוואה למחזור שלפני לונדון 2012, טרם כניסת תקציב הענפים המועדפים, חל כמובן שיפור ניכר, אך אחוז המדליות ביחס לענפים האחרים יורד.
ההערכה היא כי לקראת פריז 2024 נהיה עדים גם לעלייה בכמות המדליות בתחרויות המטרה. לפני טוקיו, הענפים המובילים בזכייה במדליות היו התעמלות המכשירים והאמנותית (15), ג'ודו (9) ושייט (7) – כלומר 81.5 אחוז מסך המדליות בתחרויות אלה, למרות שבאולימפיאדה עצמה הג'ודו והשייט כשלו. מכאן ברור שצריך לקחת בחשבון גם זכייה במדליות בטורנירים שאינם אליפויות עולם או אירופה, ולהתחשב בהיותה יבשת מובילה בענפים ספציפיים.
לקראת פריז יהיה צורך בהתאמת התקציבים להישגיות במשחקים. הג'ודו תוקצב בכמעט 100 מיליון שקל מכספי המדינה בחמש השנים האחרונות - ואיכזב, לעומת הטאקוונדו שקיבל 3 מיליון וזכה במדליה אישית; או ההצלחה של ההתעמלות עם תמיכה נמוכה יחסית (15 מיליון למכשירים ולאומנותית). כנ"ל לגבי ענפים מובילים כמו השחייה והאתלטיקה, או קטנים כמו הקשתות.
מתחיל מהראש
המהפכה המקצועית המשמעותית החלה אחרי הכישלון בלונדון, הראשונים ללא מדליה אחרי חמש אולימפיאדות רצופות. בריו כבר הושגו שתיים, אבל תהליך הפקת הלקחים נמשך. אחד האלמנטים שנזקקו לפתרון היה מה שנחשב לעקב האכילס של הספורט הישראלי – הצד המנטלי. לפני שמונה שנים הוקם פרויקט ייחודי בראשות הפסיכולוג אוהד מעוז, בהשקעה של מיליון שקל בשנה.
לכל ענף הוצמד פסיכולוג או מאמן מנטלי שעובד לצד הצוותים המקצועיים והספורטאים. על רקע תקופת הקורונה, שגרמה להתמודדויות נפשיות לא קלות, ברור כי נעשתה קפיצת מדרגה בחוסן המנטלי של מרבית הספורטאים. ההצלחה נבעה בין היתר מהבשלת המתודולוגיה של הוועד האולימפי. מדובר בשיטה שפותחה אחרי מחקרים רבים, והשתבחה בשנים האחרונות עד לרגע האמת.
בספורט הישראלי ישנו כיום ריכוז משאבים ושיתוף פעולה כמעט מלא של כל הגורמים - איגודים, הוועד האולימפי, מינהל הספורט והיחידה לספורט הישגי. כחלק ממסקנות ריו הוחלט לשלב שתי פונקציות משלימות שהפכו לדומיננטיות בהכנות: המינהל הרפואי והמדעי. כל ענף אופיין וקיבל את התמיכה שמתאימה למבנה הייחודי שלו, ובענפים נבחרים כמו ג'ודו, שייט, שחייה והתעמלות, צורפו אנשי רפואה ומדע לצוותים המקצועיים.
סמברג כמשל
היבט כלכלי בעל חשיבות עליונה היה מתן רווחה וביטחון כלכלי לספורטאים. הוועד האולימפי שינה לחלוטין את המדיניות שהייתה קיימת והפך גם למגייס ספונסרים עבור ספורטאים ללא תמיכה. תקצוב הענפים המועדפים עבר גם הוא שינוי בתפיסה, ובא לביטוי בין השאר בקביעת מדיניות של "שכר ועונש", והוספת חמישה ענפים חדשים לרשימת המועדפים, גם לאלה מדרג ב'. במסגרת זו היו איגודים שקיבלו תוספת של כמיליון שקל לשנה.
בתחילת המחזור האולימפי הנוכחי בנו ראשי הענפים המועדפים תוכניות אסטרטגיות, שבמסגרתן הציגו את מטרותיהם למשחקי טוקיו 2020 ופריז 2024, לרבות איתור וטיפוח של צעירים בעלי פוטנציאל כתנאי לקבלת תקציב מועדף. כישרונות בגילים 16 עד 22 זכו לתמיכה כספית ייעודית בדומה להכנות האולימפיות. אחת מהם הייתה אבישג סמברג.
העיקרון המנחה היה סימון של הצעירים המוכשרים בשלב שבו הוכיחו יכולת להגיע להישגים בזירה הבינלאומית, ומתן סיוע כלכלי שיאפשר להם לשפר את הישגיהם ויפחית את העול ממשפחותיהם. ראשי תחומים מטעם הוועד האולימפי היו מעורבים בהתפתחותם בענפים השונים, מגיל הילדים ועד הבוגרים. במקביל צומצם מספר הענפים שזכו לטיפול ממוקד, כדי לאפשר התמקצעות מיטבית לנבחרים, שאליהם הוצמד אנליסט במשרה מלאה ונרכשה עבורם תוכנת ניהול מידע, שריכזה וניתחה את כל הנתונים הרלוונטיים לכל ספורטאי. והתוצאות ניכרו בטוקיו.
