אני אוהד מנצ'סטר יונייטד. בימינו יחשבו שאני מעט משוגע, אבל זו אהבה, האם זה כל כך נורא?
התשובה היא כן. זה נורא.
13 שנים ארוכות של סבל, מאז שהסר פרש. כל משחק צובט עוד קצת בלב. נכון, יש רגעים יפים, יש ניצחונות שמחזירים לרגע את האמונה, אבל אז מגיע המשחק הבא ומזכיר לי למה אסור לי לפתח ציפיות. רק ביום ראשון ספגנו שוויון מאברטון בשני
שחקני מנצ'סטר יונייטד מאוכזבים אחרי ההפסד מול האל סיטי.
(צילום: Molly Darlington\Getty Images)
יה האחרונה של המשחק.
מאז 2013, כל קיץ אני תולה תקווה מחדש. מאמן חדש, שחקנים חדשים, פרויקט חדש, חזון חדש. ממויס ועד אמורים, דרך אינספור הבטחות, רכש נוצץ והודעות לעיתונות על "תחילת עידן חדש". וכיצד נאמר? אוי, החיים קשים. אכזבה ועוד אכזבה רודפות אחת אחרי השנייה. פה ושם הגיע תואר, איזה גביע, איזה רגע קסום, ניצחון בדרבי או קאמבק שמחזיר את הדופק. אבל זה לא מספיק. לא ליונייטד. ובטח שלא לאוהדים שכבר התרגלו לראות את המועדון הזה בפסגה.
הבעיה היא שלאט לאט משהו השתנה. פעם הייתי מתרגש ממשחק. היום אני בעיקר בודק מי פצוע. פעם הייתי מחכה לשריקת הפתיחה. היום אני מחכה לשריקת הסיום. פעם הפסד היה הורס לי את סוף השבוע. היום אני פשוט אומר "ידעתי". הגעתי למצב שהאדישות לקבוצה גוברת על ההתרגשות, הציניות בשמיים, ואין לעובדי המועדון קולר לשתות מים - לאלו שלא פוטרו עדיין.
בסתר לבי אולי קיימת תקווה. כל פעם שמפטרים מישהו, אני אומר לעצמי: אולי הפעם. כל פעם שמגיע שחקן חדש: אולי הפעם. כל פעם שמתחיל קדם עונה: אולי הפעם. ואז תחילת העונה מפציעה, מגיע משחק אחד, ואני נזכר. לא, לא הפעם.
אז למוד אכזבות, תסכולים ותקוות שנשברות אני יכול לומר: I don't Carrick anymore. מקווה שההתרגשות תחזור, למרות הגלייזרים, אינאוס ושאר החברים.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד: כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא.
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים.
אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים.
אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש.
