הספרטניון הוא לא מרוץ רגיל. אין בו נופים משתנים או קו סיום רחוק באופק. המגרש שלו הוא מסלול מעגלי שטוח ומדויק, 1,459 מטרים אורכו, שאותו הרצים מקיפים שוב ושוב עד שהזמן עוצר. זהו מרוץ האולטרה־מרתון המקצועי היחיד בישראל שבו נשברו כבר ארבעה שיאי עולם, והוא משמש ככרטיס הכניסה היוקרתי לספרטתלון ביוון (מרוץ אולטרה־מרתון של 246 קילומטרים בין אתונה לספרטה, הנערך מדי שנה ביוון).
זה יקרה בעוד שבוע בדיוק, בבוקר ה־1 בינואר 2026, בפארק גני יהושע בת"א: הספרטניון, בשיתוף עיריית ת"א ורשות הספורט העירונית, יזניק שוב את המקצים הקשוחים ביותר בספורט ההישגי: משש שעות של ריצה רציפה ועד למקצה הדגל שנמשך 24 שעות. כן, קראתם נכון, יממה של ריצה ללא הפסקה.
מאחורי הנתונים היבשים עומדים אנשים שהמושג "גבול" לא קיים בלקסיקון שלהם, ביניהם פנינה צדיקריו, סבתא טרייה והישראלית היחידה שסיימה את הספרטתלון ביוון שלוש פעמים ברציפות; אמיר מאיר, לוחם שנפצע אנושות, הוכרז כמת וחזר לחיים דרך הריצה; ורום כרמי, "היחפן", שרץ בכל מקום יחף, גם בחופי עזה בזמן המילואים, וכעת יעשה לראשונה את המסלול המעגלי.
פנינה, בת 51, היא לא הסבתא הקלאסית שתמצאו בגינה הציבורית. היא אשת חינוך, אם לשלושה, שלפני חודשים ספורים חבקה נכדה ראשונה. לספורט היא הגיעה רק לפני עשור, בגיל 42, ומאז היא בגרף עלייה שלא נגמר, כשמאחורי כל קילומטר עומד בעלה אליהו.
"התחלתי מ־10 קילומטרים ועליתי מדרגה־מדרגה. בעלי ראה את הנחישות ואת העובדה שאני קמה בשעות לא שגרתיות לתוכנית אימונים של 180 קילומטר בשבוע. הוא זה שנתן לי את הפוש לעולם האולטרה. הוא הגב שלי".
פנינה היא דוגמה חיה לכך שבאולטרה, הראש מנצח את הגיל, ולכן היא גם מכירה את הפודיום מקרוב. בספרטניון של 2022 היא הוכיחה את זה בדרך כואבת מאוד: "נפלתי בקילומטר ה־90 על הפנים, באחד הסיבובים. התרוממתי, התאוששתי ואמרתי לעצמי: אני לא עוצרת. סיימתי מדממת ופצועה, אבל עם הקריטריון לספרטתלון ביד".
עבור פנינה, הספרטניון הוא מרוץ הבית. מקום שבו "רצים למען רצים". בספטמבר השנה היא הגיעה לשיא ביוון, תחת גשמים שלא פסקו וקור עז בלילות, כשהיא נושאת מחשבה אחת: הבת שלה, לין, שעמדה ללדת. "הבת שלי הייתה במחשבות שלי לאורך כל הדרך. בהתחלה היו התלבטויות אם לנסוע או לא, אבל ידעתי שהיא תחכה לי. והיא אכן חיכתה לי. סיימתי את המרוץ כמו גדולה". ב־1 בינואר היא תזנק שוב למקצה 24 השעות בפעם השלישית.
תחייה מחדש
אם הסיפור של פנינה הוא על כוח רצון מטורף, הסיפור של אמיר מאיר (53) הוא על תחייה מחדש. ב־25 באוקטובר 1992, במהלך פעילות מבצעית בלבנון, מטען צד התפוצץ על הספארי שבו נסע. אמיר הוכרז כהרוג השישי באירוע. "כבר כיסו אותי בשמיכה", הוא משחזר. "הראש שלי נראה כמו אבטיח שנשבר על הרצפה. אבל רופא מ־669 ראה פתאום שהיד שלי זזה והחליט לבצע פיום קנה תחת אש. הוא לא נתן לי הרבה סיכוי לחיות, אבל לפחות ניסה".
אמיר שרד, אבל החיים שהכיר נגמרו. הוא התעורר משותק בחצי גוף, פגוע ראש קשה, ולמד הכל מחדש: לדבר, לכתוב, ללכת. במשך 22 שנה הוא הלך עם מקל. הדיכאון והפגיעה הקוגניטיבית ליוו אותו, עד שיום אחד אשתו שרון קנתה לו מינוי לחדר כושר. ב־2014 הוא עשה את הבלתי ייאמן – השליך את המקל, התחיל לרוץ והפך למאמן כושר. "קראתי שהמוח אלסטי ואפשר ליצור קשרים חדשים דרך אימון. יום אחד פשוט החלטתי שאני זורק את המקל!".
מאז, הוא לא הפסיק לרוץ. מ־10 קילומטרים למרתון אמסטרדם, ומשם לעולם האולטרה. בספרטניון הוא כבר הפך לדמות מוכרת ויש לו אפילו כינוי, "הזמר". "כשקשה לי אני מתחיל לשיר. אני שר הכל, עברי ולועזי. וזה משכיח לי את הכאב. ב־4 לפנות בוקר אני יכול לשיר את 'פרפר נחמד'".
השנה, אמיר, שכיום משמש כמנטור לפצועי "חרבות ברזל", חוזר למסלול למקצה ה־100 מייל (161 ק"מ). "אולטרה זה 20 אחוז פיזי ו־80 אחוז מנטלי ולוגיסטי", הוא מצהיר ומסמן יעד ברור: לרדת מ־18 שעות ריצה. הכל מחושב אצלו באקסלים – מכדורי המלח ועד לשניות שלוקח לעשות פיפי תוך כדי תנועה.
הריצה והיחפן
בעוד יש אנשים שריצות אולטרה הן פרויקט חייהם, יש את רום כרמי, שמגיע לספרטניון בגישה שונה לגמרי. הוא מכונה "רום היחפן", טבעוני מקיבוץ יטבתה, שמעיד על עצמו כמי ש"נולד ללכת יחף". הוא התחיל לרוץ כבר בבית הספר היסודי, עם נעליים מהן נפרד כעשור לאחר מכן. במילואים האחרונים שלו כלוחם נח"ל בעזה, הוא הצליח אפילו לעצבן את העולם הערבי כשצילם את עצמו רץ יחף על חופי עזה (כשמסביבו חבריו המילואימניקים מאבטחים אותו).
"זה הגיע עד לאל־ג'זירה", הוא צוחק. רום גילה את הריצה היחפה אחרי הצבא, כשראה סרטון על רץ שניצח במרתון יחף כי אף נעל לא התאימה לו. מאז הוא זנח את הנעליים ומשוכנע שהן הגורם העיקרי לפציעות. "הריצה היחפה החזירה לי את הריגוש לחיים. את התשוקה לריצה. והתחלתי להציב לעצמי מטרות – 10 ק"מ ואז חצי מרתון ולפני שנה הייתי באתגר כזה של לרוץ כל יום. גם היום אני רץ, כל יום, לפחות 10 ק"מ. בשביל הכיף".
עבורו, הספרטניון הוא "מגרש משחקים". הוא מתכוון לרוץ את מקצה ה־6 שעות, אבל לא בשביל התוצאה. "אף פעם לא רצתי במעגלים. אני הולך להטריל שם את כולם. לרוץ עם מצלמה, לראיין אנשים תוך כדי ריצה, לעשות תוכן. אנשים נשרטים עליי שאני רץ בכיף שלי". רום, שרץ גם לזכר החיילים שנהרגו ולכבוד חבריו שנפצעו בקרב, חולם לשבור שיא גינס בריצה בשלג ולרוץ 100 ק"מ יחף, כשהספרטניון הוא עוד שלב בדרך.
וכיצד נראית ההכנה של הרצים? אצל כרמי מדובר בהכנה מינימליסטית: "אין אצלי לא חימום ולא נעליים", תרתי משמע. "לפני ריצות ארוכות שותה איזה כוס תה או קפה ואוכל תמר. גם כשמסיים ריצה אני לא עושה אף פעם מתיחות".
אצל אחרים מדובר בפרוטוקול מדויק מאוד. אמיר מאיר בנה תפריט תזונה מוקפד עם המאמנת שלו, שמורכב מהעמסת פחמימות, שתייה מרובה והימנעות מאוכל מתובל לפני הריצה; ובליעת כדורי מלח כל שעה במהלך הריצה "ואם חם, אפילו שניים", בנוסף לג'לים (מנות אנרגיה מרוכזות). אופציות נוספות הן בייגלה, בננות או אפילו שוקולדים קטנים.
במקום טיפול פסיכולוגי
מי שעומד מאחורי השיגעון הזה הוא גלעד קראוז, עו"ד לענייני נדל"ן ורץ אולטרה ותיק, שהיה הישראלי הראשון שסיים את הספרטתלון ב־2012. גלעד הקים את הספרטניון יחד עם אשתו דגנית ("היא הספורטאית האמיתית בבית") וצוות מתנדבים, מתוך צורך פשוט: לא היה בישראל מרוץ שמאפשר להשיג קריטריון לתחרויות הבינלאומיות. "ב־2020 הרמנו את המרוץ הראשון עם 27 רצים", נזכר קראוז. "היום זה כבר משפחה, מרוץ בהתנדבות מלאה. מי שמגיש לך את האספרסו בסיבוב ה־80 הוא בעצמו רץ אולטרה, שמבין בדיוק מה עובר עליך".
וההצלחה הייתה מהירה. בשיא הקורונה, גלעד נלחם להביא לישראל את אלכסנדר סורוקין הליטאי, אחד מגדולי רצי האולטרה בעולם, ששבר על המסלול בתל אביב שני שיאי עולם. לדבריו של גלעד, המרוץ הוא לא רק ספורט, הוא תרפיה. "מישהו שהיה ב־7/10 אמר לי: 'כל הטיפולים הפסיכולוגיים לא שווים ספרטניון אחד'. כששמעתי את זה, הפכתי לשלולית. זה הכוח של הקהילה הזאת, לאפשר לכל אחד למקסם את היכולות שלו".
התמיכה הממסדית מגיעה מעיריית ת"א, שרואה במרוץ אירוע דגל. "עיריית ת"א־יפו גאה לארח את ספרטניון תל אביב 2026, מרוץ האולטרה מרתון של ישראל, שמביא לעיר רצים ורצות מהארץ ומהעולם, לאתגר ספורטיבי יוצא דופן של 12 ו־24 שעות", אומר עו"ד ליאור שפירא, מ"מ וסגן ראש העירייה. "במהלך השנים נשברו כאן ארבעה שיאי עולם, הישג נדיר שמבסס את מעמדו של ספרטניון תל אביב כאחד מאירועי האולטרה הבולטים בעולם. ספרטניון ת"א הוא הרבה מעבר למרוץ. הוא ביטוי לרוח הספורט התל אביבית שמובילה נחישות, קהילה, השראה ואהבה אמיתית לאתגר".
פורסם לראשונה: 01:30, 25.12.25
