לא התקציב הכי גבוה, לא הסגל הכי נוצץ וגם לא כל הכוכבים עומדים לרשותה. ובכל זאת, נכון לעכשיו, אין קבוצה בישראל שמצליחה לעשות את מה שהפועל ירושלים עושה. בזמן ששתי התל־אביביות מושכות את מרבית תשומת הלב, הקבוצה של סשה אוברדוביץ’ ממשיכה בשקט לעשות את שלה, ובעיקר לנצח.
הניצחון 77:82 על מכבי ת"א במוצאי שבת היה רק החותמת האחרונה לפתיחת עונה כמעט דמיונית, עם מאזן מושלם בליגת העל וביורוקאפ שכולל 13 ניצחונות רצופים. בין הניצחונות המרשימים אפשר לסמן את אלה על שתי התל־אביביות וגם על אריס סלוניקי, שנחשבת לאחת המועמדות לזכייה במפעל האירופי. ועם כל הכבוד למספרים, הסיפור האמיתי של ירושלים נמצא דווקא בדרך שבה היא מצליחה לעשות את זה.
בניגוד לשתי התל־אביביות, שמחזיקות בתקציבים גבוהים משמעותית, הפועל ירושלים מצליחה להציג קבוצה מאוזנת, מחויבת ומחוברת, כזאת שלא תלויה בשחקן אחד וגם לא נבהלת כשהמשחק מסתבך. היא עושה את כל זה בלי ג’ארד הארפר הפצוע, מי שאמור להיות המנהיג שלה על הפרקט, ובלי שמות ישראליים נוצצים במיוחד. אז מה עומד מאחורי ההצלחה?
סשה אוברדוביץ' | קשוח ותובעני
אחת הסיבות המרכזיות לפתיחת העונה המושלמת של הפועל ירושלים נמצאת על הקווים. סשה אוברדוביץ’ הצליח להכניס למועדון שקט מקצועי, אבל כזה שלא מגיע על חשבון הדרישות מהשחקנים. להפך. המאמן הסרבי ידוע בקשיחות שלו, בהקפדה על הפרטים הקטנים ובכך שהוא לא מוכן להתפשר על הדברים החשובים לו. אצלו אין הנחות, וכל שחקן יודע בדיוק מה מצופה ממנו, ללא קשר למעמדו או למספר הדקות שהוא מקבל.
דוגמה מצוינת לכך אפשר היה לקבל דווקא אחרי הניצחון הדחוק (59:65) על הפועל העמק. ירושלים התקשתה מאוד באותו משחק, הייתה קרובה להפסד, אבל בסופו של דבר הצליחה לנצח בסקור נמוך במיוחד. אלא שמבחינת אוברדוביץ’, התוצאה ממש לא הספיקה. המאמן לא אהב את הדרך שבה שחקניו הופיעו למשחק, ובמקום להיכנס לחדר ההלבשה בסיום ולברך אותם על הניצחון, הוא העביר להם שטיפה רצינית. השחקנים, שלא ציפו לתגובה כזאת, נראו המומים למדי בעקבות השיחה הקשה. מבחינת המאמן הסרבי המסר היה ברור: לא מספיק לנצח, חשוב גם איך מנצחים.
הגישה הזאת באה לידי ביטוי בעיקר בצד ההגנתי, שהפך לסימן ההיכר של ירושלים העונה. אוברדוביץ’ דורש משחקניו אגרסיביות, מחויבות וריכוז בכל פוזשן, ולא מוכן לקבל ירידה ברמת האינטנסיביות. גם בערבים שבהם ההתקפה לא מתפקדת והכדורים לא נכנסים, ירושלים מצליחה למצוא את הדרך לניצחון דרך ההגנה. זאת לא רק שיטת משחק, אלא הזהות שאוברדוביץ’ הצליח להטמיע בקבוצה.
הזרים | פגעו בינגו
אם יש תחום שבו ירושלים יכולה להיות מרוצה במיוחד, הרי שזה בכל הקשור לבחירת הזרים. בשלב הזה של העונה נראה שבמועדון פגעו בינגו כמעט בכל העמדות. לא מדובר רק ביכולת האישית, אלא בעיקר בדרך שבה השחקנים משתלבים ומשלימים זה את זה.
קני לופטון ג’וניור הפך לאחד הכלים ההתקפיים המשמעותיים של הקבוצה, עם יכולת לייצר נקודות בצבע, למשוך תשומת לב מההגנה ובכך לפנות את חבריו. שייק מילטון מביא איתו ניסיון, יכולת אישית וקבלת החלטות, בעוד דייויד רודי מוסיף פיזיות, ורסטיליות ונוכחות בשני צידי המגרש.
לצידם, ג’יילן סמית’ מספק קליעה, הגנה וניסיון, דבונטה קייקוק מביא אנרגיות וקשיחות מתחת לסלים, וגם דושאן מילטיץ’ משתלב בתוך המערך הקבוצתי.
סיפור מעניין במיוחד הוא לורנזו בראון שהגיע עם הרבה ציפיות והתקשה בתחילת הדרך להיכנס לעניינים. אלא שבמשחקים האחרונים נראה שהוא מתחיל למצוא את מקומו, והניצחון על מכבי ת"א היה דוגמה טובה לכך. בראון אמנם הסתפק בשמונה נקודות, אבל הוסיף שבעה אסיסטים וחמישה ריבאונדים, ניהל היטב את המשחק והיה משמעותי ברגעים החשובים.
עד כה ירושלים מצליחה לעשות את כל זה גם ללא הארפר הפצוע. היעדרותו של מי שאמור להוביל את הקבוצה הייתה יכולה להפוך לבעיה משמעותית, אבל בינתיים הזרים האחרים מצליחים לחפות עליה.
הישראלים | תורמים למאמץ הקבוצתי
בזמן שבמכבי ובהפועל ת"א נמצאים שמות ישראלים בכירים כמו תמיר בלאט וים מדר, בירושלים בחרו במבנה אחר, כזה שמבוסס פחות על כוכבים מקומיים ויותר על שחקנים שמבינים את תפקידם בתוך המערכת.
יובל זוסמן ממשיך להיות דמות חשובה בשני צדי המגרש, נמרוד לוי מספק ניסיון, קליעה ותרומה משמעותית ברגעים הנכונים, וגם שאר הישראלים תורמים כשהם נזרקים לפרקט.
מי שראוי למחמאות מיוחדות הוא יותם חנוכי, שמצליח להתעלות על הציפיות ולהביא בדיוק את הדברים שהמאמן דורש ממנו. הוא לא מפגיז עם מספרים יוצאי דופן כדי להשפיע על המשחק, אלא בעיקר מבצע את המשימות שמוטלות עליו, מוסיף אנרגיות ותורם למאמץ הקבוצתי.
בכלל ההתנהלות הקבוצתית היא הסיפור הגדול. אין מאבקי אגו בולטים, אין תלונות על דקות משחק, וכל אחד מבין שההצלחה הקבוצתית קודמת למספרים האישיים. בסגל עמוק, שבו לא כולם יכולים לקבל את הדקות שהם רוצים, מדובר ביתרון משמעותי. גם כאן אפשר לראות את טביעת האצבע של אוברדוביץ’, שהצליח לייצר חדר הלבשה שבו כולם מחויבים לאותה מטרה.
הדרך | לא נבהלת מהגדולות
מעבר למאזן המושלם, ראוי לשים לב לאיכות היריבות שירושלים כבר הצליחה לנצח. הניצחונות על הפועל ומכבי ת"א הבהירו שהיא מסוגלת להתמודד עם הקבוצות בעלות התקציבים הגבוהים בישראל, בעוד הניצחון על אריס סלוניקי סיפק הוכחה לכך שהיא יכולה להתמודד גם עם יריבות בכירות ועשירות באירופה.
הקבוצה של אוברדוביץ' הוכיחה שהיא יודעת לנצח משחקים צמודים, לחזור מפיגור, להתמודד עם ערבים פחות טובים של השחקנים המובילים ולמצוא בכל פעם מישהו אחר שייקח אחריות. ועדיין, במועדון יודעים היטב שהעונה ארוכה ושהמבחנים המשמעותיים עוד לפניהם. המאזן המושלם אמנם מרשים, אבל בירושלים מבינים שהמטרה היא להגיע לשיא בשלבים המכריעים של העונה, ולא להסתפק במחמאות על פתיחתה.
המבחן האמיתי עוד לפניהם, כשברקע הדיווחים על כך שירושלים לא צפויה לקבל רישיון קבוע ליורוליג, עולה רמת הציפיות והלחץ עם המטרה לזכות ביורוקאפ על מנת להיכנס ליורוליג. וכשהעומס יגדל, היריבות ילמדו אותה טוב יותר, ויגיע המאני־טיים בו תצטרך הקבוצה להוכיח שהפתיחה לא הייתה הבלחה זמנית.









