במשך 65 דקות הניתוח להחזרת הזהות שביצע מיקל ארטטה בארסנל עבד כמו הביג בן. מקבוצה שהעדיפה תמיד למות עם איפור, הוא החזיר אותה לזהות האמיתית, המקורית שלה. אמנות של אסתטיקה בהגנה, שער קלינגרי אחרי שבעיטה של מגן פוגעת בשחקן אחר שמבשל במקרה לקאי האברץ - שמוציא לפועל גול של מתנקש. זוהי ארסנל הישנה והטובה, זאת שחוטפת שבעה שערים ב-15 משחקים במפעל האירופי. בטון.
רק שנגד קבוצת הכוכבים של לואיס אנריקה זה לא מספיק. זה לא הספיק גם לקבוצות הרבה יותר טובות, מוכשרות ונחושות מארסנל. כי ברגע שהכוכבים מסתדרים והקבוצתיות של פריז סן ז'רמן מתחילה לתקתק, זה כמו לראות סימפוניה משומנת. פריז החזיקה בכדור כמעט 80 אחוז מהזמן במחצית הראשונה, אבל הכפפות של שוער ארסנל לא הזיעו. זו הייתה דומיננטיות סטרילית. הספיקה לה רבע שעה של כדורגל במחצית השנייה כדי להתאזן, לאזן, לנצח בפנדלים, ולהפוך לקבוצה השנייה, אחרי ריאל מדריד, שמצליחה לשחזר את הזכייה בתואר שנה אחרי שנה.
נהוג היה להגיד על ז'וזה מוריניו שהוא החנה אוטובוסים ברחבת החמש כדי למנוע מהיריב כל סיכוי להגיע למצבים. ארסנל החנתה אוטובוס קומותיים. פריז סן ז'רמן חיפשה מרחבים, הפתעות, מצבים, השראה, ומצאה רק ים של מגינים לונדונים. הציניות של ארסנל עלתה להם ביוקר. לאחר בזבוזי זמן בלתי פוסקים, השופט לקח מהם בעיטת קרן כששרק לסיום המחצית. הביצועים של פ.ס.ז' היו רחוקים מההצגה בחצי הגמר נגד באיירן או ההשפלה שהנחילה לאינטר באותו מעמד בשנה שעברה, אבל היא ניסתה והעזה, והוכיחה לכל העולם שהיא יכולה לנצח בתצוגות ספקטקולריות נגד באיירן או בקרבות ההתשה נגד ארסנל. פריז סן ז'רמן הוכיחה שהיא הקבוצה הכי טובה באירופה, המחזיקה הראויה בגביע ליגת האלופות.
המנצח הגדול של הערב לא היה זקוק בכלל לתוצאה. בגמר האלופות של הנשים התמודדו ברצלונה וליון, שתיהן אומנו על ידי מאמנים ספרדים, גם את גמר הגברים אימנו שני מאמנים ספרדים. אונאי אמרי הוביל את אסטון וילה לזכייה בליגה האירופית, צ'אבי אלונסו יאמן את צ'לסי. השבועות האחרונים היו קאנון של השגשוג של המאמן הספרדי (שגשוג שמחכה לו עוד המשך במונדיאל). אם נצמצם את הרשימה לשני המאמנים שאימנו את ארסנל ופריז סן ז'רמן, הרי שהייתה זו גם מחווה מפוארת לקריירת האימון של פפ גווארדיולה, מאמן שגם ארטטה וגם אנריקה מחשיבים לחבר קרב ומקור עמוק של השראה.
צריך להגיד גם את האמת: למרות הקצב המהיר של המשחק, היה מדובר בסופו של דבר בגמר מאכזב, אנטי קליימקס לעונה מצוינת ומלאת נראטיבים בליגת האלופות. לואיס אנריקה הצליח, שוב, לעמוד בהבטחתו לפיה פריז סן ז'רמן תהפוך למועדון חזק יותר ויותר ווינרי ללא קיליאן אמפאבה, וכעת, אחרי הזכייה השנייה, וללא הגלאקטיקוס, פריז הבריגה את עצמה לצמרת של הכדורגל האירופי - לא רק עוד פרויקט מיליונים חסר נשמה של בארות הנפט ומרבצי הגז.
כשהגיעו הפנדלים, הגיבורים הראשיים של העונה הזו ואפילו של הגמר, כבר הוחלפו, ישבו על הספסל עם גרביים מופשלות ובלי שום יכולת אמיתית להשפיע על זהות המנצחת. ארטטה שלח לבעיטה החמישית והאחרונה שחקן מחוליית ההגנה שלו - שהפציץ את השמים הכתומים של בודפשט. התוצאה ואקט הסיום שהביא אותה, היוו סיום נאות והולם לעונה הזו.
