במכבי ת"א נותנים בינתיים גב ליאניס ספרופולוס. במכבי ראשל"צ לא היו מסוגלים להחזיק יותר וסיימו את ההתקשרות עם גיא גודס בעקבות פתיחת העונה הקטסטרופלית. מאמנים באים ומאמנים הולכים, זהו טבעו של הספורט המקצועני והכדורסל בתוכו, אבל בדרך כלל ישנו איזה מעגל, מצב בו כל מאמן שנפלט ממקום אחד מוצא את עצמו במקום אחר. זה מחזיר אותי למקרה יוצא דופן, שדווקא נוגד את כל ההתנהלות הזו: איך קרה שבגיל צעיר יחסית, 55 בלבד, כאשר מאמנים בגילו מגיעים לשיא שלהם, ארז אדלשטיין הודח ממכבי ת"א באחד האירועים ההזויים שזכורים לי – ומאז כמעט לא חזר לפרקט?
לא פעם אני נשאל בנוגע למקרים המוזרים ביותר שנתקלתי בהם כעיתונאי, ואני תמיד יודע לשלוף אותם, כי את האירועים המיוחדים אתה אף פעם לא שוכח. כך גם מה שאירע ב-23.10.2016 באמצע הלילה בשעה בלתי מקובלת, 2.27. אני כבר הייתי בדרכי לחדר השינה אחרי יום עמוס במערכת העיתון ובאולם הכדורסל. את השקט בביתי ברחוב צדדי ולא רועש אפשר היה לחתוך בסכין, ופתאום טלפון הקפיץ והבהיל אותי כאחד. על הקו היה דובר מכבי ת"א שמסר את ההודעה הרשמית, לפיה המועדון הדיח את אדלשטיין אחרי ארבעה חודשים בתפקיד בגלל אי התאמה. גם הדובר וגם חברים בהנהלה עמם דיברתי בהמשך התקשו להסביר מה הביא אותם לפרסם את ההודעה בשעה כזו.
מאותו רגע החלה אווירת טירוף, רעש והמולה שלא זכורים לי. העיתון, מן הסתם, כבר היה סגור, אבל היינו כבר בעידן האינטרנט ונכנסנו ללילה לבן ב־ynet. הטלפון שלי הופצץ בהודעות ובשיחות בתדירות של כל כמה שניות. למרות השעה, הידיעה עברה תוך דקות בין מאות אנשים הקשורים לכדורסל הישראלי, אולי אפילו אלפים. כולם לא הסתפקו בידיעה שעלתה באינטרנט וביקשו לדעת את ה"סוד הכמוס" בו החזיקו כביכול שמעון מזרחי, הפדרמנים, הרקנאטים וכל יודעי הדבר במועדון.
גם יותר מחמש שנים לאחר מכן, אין לי תשובה בשביל כל האנשים הללו, ואני לא יודע להסביר מדוע הפגישה בין הבעלים למאמן הובילה להודעה המיידית. אפשר רק לומר שכבר מספר חודשים לפני כן, כשאדלשטיין קיבל חוזה לשנתיים עבור חצי מיליון דולר לעונה, כל מי שידע דבר או שניים על המועדון הרגיש שלא מדובר בשידוך שיצליח והשאלה מאחורי הקלעים הייתה אחת: מתי הוא יודח. ככל הנראה, היה שם חיבור לקוי בין הצדדים, וגם הביקורת שמתחו הזרים על עבודת המאמן לא עזרה לו.
כאמור, זו הייתה ההקדמה לסוף הפסוק (אני מקווה שרק זמני) מבחינת אדלשטיין, איש מקצוע גאה. הוא לא אימן מאז עוד קבוצה, וקרוב לשנה לאחר מכן, בספטמבר 2017, פוטר גם מהנבחרת בעקבות הכישלון במשחקי אליפות אירופה שנערכו בארץ. אני מרגיש שהאמון במקצוע, שהיה טבוע בדמו, נלקח ממנו כבר באותו לילה סוער ב־2016, וגם תקופת רגיעה ארוכה לא החזירה אותו לאולמות כמאמן, והוא מסתפק בפרשנות.
אבל בעיניי מוזר ובלתי סביר שמי שנחשב לאחד המאמנים הבכירים של ישראל, שאימן 26 שנה ברציפות, נעלם לגמרי מהנוף. רק תביטו ברשימת הקבוצות שאימן: הפועל גבת/יגור, מכבי קריית־מוצקין, מכבי חדרה, בני הרצליה, הפועל גליל עליון, מכבי ר"ג, הפועל ירושלים, הפועל ת"א, מכבי ת"א והנבחרת. אני מקווה שהוא עוד יפתיע את כולנו ויחזור בקרוב – אלא אם הזירה הישראלית כבר החליטה למחוק ותיקים כמו צביקה שרף (70) ואדלשטיין (60), ומעדיפה לתת את הבמה לדור הצעיר ולמאמנים מיוון. חבל.
