אוקיי, המסר עבר – מיץ' גולדהאר הוא בעל הבית, והוא קובע. אפשר להיות בטוחים שאין אוהד אחד של מכבי ת"א שחושב עוד שהוא יכול להזיז את המאמן מהכיסא שלו אחרי שגולדהאר התעקש לשכנע את ז'רקו לאזטיץ' לחזור בו מהתפטרותו למען יראו וייראו. מכבי היא אלופת הניהול, דאבליסטית הסטנדרטים, טרבליסטית התרבות.
עכשיו, אחרי שמוסר ההשכל נלמד, הגיע הזמן שמישהו במכבי יתעסק לא רק בשאלה איך היא נראית כלפי חוץ, אלא גם איך היא נראית כלפי פנים. יש עוד כרטיסי ביקור רלוונטיים פרט ליחס שמקבל מאמן סרבי שלקח אליפות אבל מאז נדמה שההגה נשמט מידיו. מכבי השאירה ברווז צולע בתפקיד המאמן, לכאורה בהבעת אמון אולטימטיבית מצד הבעלים שהתעקש שיישאר, אבל לא באמת. לא בלאזטיץ' גולדהאר מאמין – אלא בדרך שלו לנהל מועדון. לאזטיץ' הוא רק אמצעי להשגת המטרה, ולמענה שפך גם את התינוק עם המים כשיצא למלחמה עם הקהל. לאזטיץ' עצמו לא מאמין בלאזטיץ', לפחות לא בלאזטיץ' במכבי. אחרת לא היה מתפטר.
לא צריך להציג את לאזטיץ' כנבל האולטימטיבי – הוא עשה גם דברים טובים בעונה שעברה. הוא לקח אליפות בתנאים חסרי תקדים בצל קמפיין אירופי ארוך שמתנהל כולו מחוץ לישראל. הוא שיפר שחקנים, סייע לסדר את הנכדים של ווסלי פטאצ'י. אבל הלאזטיץ' הזה לא גר פה יותר. הוא ממעט לשנות דברים ומתעקש על דברים שלא עובדים. הוא אחד נגד רבים.
נכון שיש מערכות שיכולות להכיל גם עונות פחות מוצלחות בהן דברים פשוט לא מסתדרים, לגלות אורך רוח ולהטות חסד למי שכבר הוכיח שיודע גם להצליח. המאמן הרי לא אשם בכל – הוא לא בוחר את הזרים שחלקם לא מספיק טובים והוא לא בועט פנדל למשקוף כמו סייד אבו־פרחי. אז למה שמכבי לא תיתן קרדיט למי שכבר הוכיח שמסוגל לספק תוצאות בעונה שעברה גם אם העונה התוצאות פחות טובות? משום שמכבי מעולם לא היתה מועדון כזה.
זה מועדון של דלתות מסתובבות, שרוב המאמנים עוזבים אותו מרצונם אחרי עונה כי הם הצליחו, או עוזבים אותו מרצונו של המועדון אחרי אותו זמן כי לא הצליחו. כל הלך הרוח שלו, לפחות בפריזמה של המאמן, הוא אופורטוניסטי. מדלגים כלאחד יד מיוקאנוביץ' לקרסטאיץ' לאיביץ' ללאזטיץ' כי אין ברירה או כי מוכרחים. לאזטיץ' לא יהיה המאמן הראשון שמכבי ת"א מפטרת. הוא כן יהיה המאמן הראשון שכבר יצא מהדלת אבל היא החזירה מהחלון רק כדי להוציא אותו שוב מהדלת כשכבר מאוחר מדי. בעיה שלה.
השפעת של זלאטנוביץ'
במשך שמונה מחזורים ו־650 דקות (כולל הארבע שנדרשו עד שכבש מול הפועל פ"ת), איגור זלאטנוביץ' היה החלוץ של הקבוצה הטובה בישראל שלא מבקיע. לא פשוט להיות ציפור שלא עפה. 17 שערים כבשה הפועל באר־שבע בשמונת המשחקים האלה, אבל זלאטנוביץ', שפתח בכולם ובאף אחד מהם לא הוחלף לפני הדקה ה־64, לא נתן אפילו אחד מהם. לא ישירות במו רגלו או ראשו, בכל מקרה. שני השערים היחידים שכבש זלאטנוביץ' ב־11 מחזורים הגיעו במשחק מול עירוני טבריה, שבו כל ממזר היה מלך ובאר־שבע כבשה שביעייה. במילים אחרות, זלאטנוביץ' לא ניצח לבאר־שבע משחק אחד במשך רבע עונה. הביטחון שרן קוז'וך הפגין לגביו – לא מובן מאליו.
נכון, זלאטנוביץ' נתן דברים אחרים שבאר־שבע ספציפית צריכה לקבל מהחלוץ שלה. הוא לוחץ מעולה, עושה תנועה שמפנה שטחים להצטרפות מקו שני ויש לו חלק משמעותי בהתפוצצות של דן ביטון. אבל התרומה האלטרנטיבית הזאת, שדי בה כשמדובר בשחקנים בעמדות אחרות, לא מספקת במקרה של חלוץ. זה מקצוע קדמוני, כזה שמהפכת הנתונים המתקדמים לעולם לא תגיע אליו. תיקולים, דריבלים וניצחונות במאבקים אלו דברים שהסטטיסטיקה המציאה כדי להבדיל בין מגן ימני אחד לשני. אצל חלוצים זה מאוד פשוט, מאוד לא מתחכם – אתה צריך להבקיע. זה חייב היה להגיע.
בשלושת המשחקים האחרונים זלאטנוביץ' הגיע. כל הדברים הקטנים שעשה כל הזמן אבל לא היו שווים כדור ברשת, שווים פתאום בדיוק את זה – ראה התנועה לעומק בבסיס השער מול מכבי ת"א או הלחץ שאיפשר את השער הראשון מול נתניה. השער במחצית השנייה, גול של חלוץ רחבה קלאסי, כבר היה בגדר בונוס – תסמינים שמגיעים רק אחרי שנדבקים, כי להבקיע זה ויראלי. במיוחד אצל זלאטנוביץ'. בעונה שעברה היה לו גל של חמישה שערים בשישה משחקים. פעם או פעמיים בעונה הוא חוטף שפעת של גולים. במחצית השנייה מול נתניה הוא דפק אפצ'י מהאוויר לרשת של עומר ניראון.
כשהשער מתכווץ
דניאל דאפה בועט בכל פחית מעוכה או אבן קטנה שהוא פוגש ברחוב, אולי תיכנס לאנשהו. לאן? מה זה משנה, לאנשהו. הוא מוכן לקבל כשער כל שטח שתחום בין שני פנסי רחוב, אפילו בניינים, וכל חפץ שניתן להזיז באמצעות הרגל – ככדור. כבר קרוב ל־3 חודשים שהוא מסתובב עם מחשבות ותהיות שהוא לא יכול להימלט מהן, אך ככל שהוא שוקע לתוכן כך הוא רק הופך מתוסכל עוד יותר: מהו חלוץ, אם הוא לא כבש כבר עשרה מחזורים?
אחרי כל החמצה נדמה שדאפה לא מתקרב לשער המיוחל, אלא רק מתרחק ממנו. כל מצב, ולא משנה כמה ודאי הוא נחשב לפי מדדים מתקדמים, הופך נואש יותר ויותר. כאשר דאפה לבדו מול השוער, כפי שקרה בדקה ה־18 מול קריית־שמונה, כולם בטוחים שהשער כל כך גדול ודניאל טננבאום כל כך קטן, אבל לא בשביל דאפה – השער מתכווץ, וטננבאום גדל, ונדמה שאין דרך לשים את הכדור ברשת. בשבוע שעבר דאפה התאכזב כשסתיו טוריאל לא השאיר לו לגלגל לשער ריק – האומנם? – את הרביעי מול הפועל פ"ת, ואתמול הוא התחרט על כך שלויזוס לויזו מסר לו. בימים אלו, דאפה לא יכול לחכות להזדמנות הבאה, ולא יכול לסבול כשהיא מגיעה.
בדקה ה־50 דאפה ירד לאחור, למקום שממנו אי־אפשר לראות את השער אפילו עם משקפת, ושלח בכדור גדול את טוריאל שבישל לרועי אלקוקין את השער השני של הפועל. "גול שלך", לבטח אמר לו אליניב ברדה מיד לאחר מכן, דרכו להחמיא לדאפה על שער שלא היה קורה בלעדיו, תרומה שלא תזכה לשום ביטוי בסטטיסטיקה. דאפה חייך במרירות, אבל משהו בלב צבט. "גול שלי, אה", חשב. אין בעולם מסירה יפה כמו שער מכוער. וקריית־שמונה תוסיף שגם כמו פנדל שלא היה.
