ב־2005 יצא עמנואל רוזן למסע בעקבות הכדורגל הישראלי. בסדרת התעודה "בעקבות הגביע האבוד" הוא ניסה להבין מדוע במדינות אחרות הכדורגל פורח, בעוד אצלנו ממשיכים לחלום על הצלחות שלא מגיעות. 21 שנה חלפו, והשאלות שהעלה אז עדיין רלוונטיות.
בכל פעם שנבחרת ישראל מסיימת עוד קמפיין מוקדמות ללא העפלה לטורניר גדול, חוזר הטקס המוכר. הפרשנים מנתחים, האוהדים מתאכזבים, המאמן סופג ביקורת וההתאחדות מבטיחה להסיק מסקנות. לא פעם מתחלף גם האיש על הקווים, ושוב מתחילים לדבר על דרך חדשה. אבל מה באמת משתנה מתחת לפני השטח?
האם הכדורגלן הישראלי הצעיר מקבל הכשרה טובה מספיק? האם מאמני הילדים והנערים עובדים לפי סטנדרטים מקצועיים ברורים? האם המועדונים וההתאחדות יודעים לשתף פעולה, גם כשהאינטרסים שלהם שונים? ובעיקר, האם יש מי שבודק לאורך שנים אם התוכניות שהוכרזו באמת משיגות את מטרותיהן? כדי להבין מה אפשר לעשות אחרת, כדאי להסתכל על גרמניה.
אחרי הכישלון ביורו 2000, שבו הודחה כבר בשלב הבתים, הבינו ראשי הכדורגל הגרמני שהבעיה עמוקה יותר ממאמן לא מתאים או מדור שחקנים חלש. במקום להסתפק בשינויים בנבחרת הבוגרת, הם החליטו להשקיע בתשתית שממנה יגיעו שחקני העתיד.
ההתאחדות הגרמנית והמועדונים בנו מערך פיתוח נרחב שכלל מאות מרכזי אימון אזוריים, אקדמיות מקצועיות, הכשרת מאמנים ומערכת לאיתור כישרונות. המועדונים בליגות הבכירות חויבו לעמוד בסטנדרטים מקצועיים במחלקות הנוער, והושם דגש על ליווי שחקנים כבר בגילים צעירים.
התוצאות לא הגיעו בן לילה. אבל גרמניה בנתה מערכת שהחלה להצמיח דור חדש של כדורגלנים, והזכייה במונדיאל 2014 הייתה אחת מפסגות התהליך. גם הגרמנים חוו מאז אכזבות, אך הלקח נשאר: הצלחה אינה מתחילה במשחק הגמר, אלא שנים קודם לכן, במגרשי האימונים של הילדים.
בישראל המצב מורכב יותר מכפי שנדמה. יש אקדמיה לאומית, מרכזי פיתוח, מערכי איתור כישרונות ותוכניות מקצועיות של ההתאחדות. נעשים כאן דברים חשובים, ואי אפשר להתעלם מהם. השאלה היא עד כמה הפעילות הזאת מתואמת בין כל הגורמים, והאם היא מצליחה לייצר שינוי משמעותי לאורך זמן.
אחת הבעיות היא שכל מועדון דואג קודם כל להצלחתו. זה טבעי ומובן. מכבי חיפה, מכבי ת"א, הפועל באר־שבע ושאר הקבוצות רוצות לזכות בתארים, להגיע לאירופה ולפתח שחקנים שיתרמו להן. אבל האינטרס המועדוני לא חייב לבוא על חשבון פיתוח הכדורגל הישראלי כולו.
אין סיבה שמועדונים יריבים לא ישתפו פעולה בתחומים כמו הכשרת מאמנים, שיטות אימון, איתור כישרונות והשקעה בתשתיות. היריבות צריכה להישאר על הדשא. מחוץ למגרש, כולם יכולים להרוויח ממערכת שמגדלת כדורגלנים טובים יותר. שיתוף פעולה בפיתוח שחקנים אינו ויתור על התחרות, אלא דרך לשפר אותה.
ישראל אינה גרמניה. אין לנו אותו מספר תושבים, אותם תקציבים או אותה תשתית מקצועית. אבל דווקא משום כך אנחנו חייבים להיות מאורגנים יותר ולנצל טוב יותר את המשאבים הקיימים. במקום להכריז בכל כמה שנים על מהפכה חדשה, צריך להגדיר יעדים ברורים ולפעול להשגתם בהתמדה.
הכשרת מאמני נוער, שיפור היכולות הטכניות, פיתוח קבלת החלטות תחת לחץ, הרחבת מערך איתור הכישרונות והגדלת מספר הדקות של שחקנים צעירים ברמות הגבוהות הם רק חלק מהתחומים שדורשים עבודה. לא מספיק להקים אקדמיה ולהצטלם בטקס הפתיחה. צריך לבדוק מה קורה בה לאורך השנים.
לכן, גם אם קיימות תוכניות רב־שנתיות, חשוב לוודא שהן אינן נשארות על הנייר. יש לקבוע מדדים ברורים, לפרסם תוצאות, לזהות כשלים ולתקן אותם. ובעיקר, להבטיח שהעבודה תימשך גם כשמתחלפים יו"ר ההתאחדות, מאמן הנבחרת או בעלי תפקידים אחרים.
אנחנו חולמים על העפלה ליורו או למונדיאל כאילו מדובר בזכייה בלוטו. אבל העפלה חד־פעמית אינה יכולה להיות המטרה הסופית. צריך לשאוף לנבחרת שמסוגלת להתמודד באופן קבוע על מקום בטורנירים הגדולים, גם כאשר דור שחקנים אחד מתחלף באחר. הצלחה אמיתית נמדדת ברצף ובהתקדמות, לא רק בתוצאה של קמפיין אחד.
בסופו של דבר, השאלה אינה רק מדוע ישראל אינה מצליחה להעפיל לטורנירים הגדולים. השאלה היא אם אנחנו מוכנים להשקיע מספיק זמן, כסף ומאמץ כדי לשנות את הדרך שבה אנחנו מגדלים כדורגלנים. בלי סבלנות, שיתוף פעולה ומחויבות משותפת, גם המאמן המוכשר ביותר יתקשה לחולל שינוי.
21 שנה אחרי "בעקבות הגביע האבוד", אנחנו עדיין מחפשים את הדרך להצלחה. גרמניה הראתה שאפשר לבנות מערכת שתצמיח דור של שחקנים איכותיים, גם אם אין בכך הבטחה לזכייה בתארים. בישראל כבר החלו להניח יסודות, אבל המבחן האמיתי יהיה היכולת להתמיד, להשתפר ולפעול יחד.
כי העתיד של נבחרת ישראל לא מתחיל במאמן שעומד על הקווים במשחק המוקדמות הבא. הוא מתחיל בילד בן עשר שעולה היום למגרש האימונים, ובמערכת שאמורה לתת לו את הכלים להפוך לכדורגלן טוב יותר.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד: כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא.
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים. אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים. אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש.





