הניצחון של הפועל באר־שבע על הפועל ת"א דחק את בית"ר ירושלים למצב הכי נואש שהייתה בו מאז המחזור ה־24, אז עלתה למשחק מול מכבי ת"א כשהיא בפיגור שבע נקודות ומשחק חסר. זה נגמר בתיקו למרות עליונות מוחלטת של בית"ר, אבל – כך הסתבר – היה מספיק זמן בשביל שהיא תחזור ואף תוביל את הטבלה. הפעם, שני מחזורים לסוף, עליונות שסופה בתיקו לא תספיק. זו ההזדמנות האחרונה, ואולי אפילו אחת אחרי האחרונה.
מכבי ת"א הייתה העונה השטיח עליו בית"ר פסעה אל אליפות. השישייה הבלתי נשכחת בסיבוב הראשון הייתה המפץ הגדול שתיקף את הלגיטימיות של הקבוצה הזאת, הרביעייה בסיבוב הראשון של הפלייאוף השאירה אותה במקום הראשון, והתיקו שבתווך אולי עלה לבית"ר בנקודות אבל תרם לתיקוף העליונות שלה על האלופה היוצאת.
למשחק אמש מכבי הגיעה כמי שהדבר הזה הגיע לה עד כאן. אם לשפוט לפי האופן שבו התנפלה על בית"ר בדקות הראשונות, עשרת השערים שחטפה מבית"ר העונה היו בערך שמונה יותר מדי. לבית"ר היה עולם ומלואו לשחק למענו. למכבי לא היה על מה לשחק זולת הכבוד שלה בגרסתו הקדמונית ביותר. היא לא רצתה להסתכל בטבלה – היא רצתה להסתכל במראה. אם אפשר היה ללמוד משהו מהנעשה ב־45 הדקות הראשונות הוא שהדבר היחיד שחשוב יותר לשחקני כדורגל מלזכות באליפות הוא לסגור חובות.
השער של דור פרץ בדקה ה־51 הרחיק את בית"ר מאליפות אל הנקודה הכי רחוקה שבה היא הייתה מאז השישייה ההיא על מכבי. מאז השתכנעו כולם בכך שהדבר אפשרי, הוא לא נראה כל כך לא אפשרי. בפעמים הקודמות שמכבי הובילה עליה 0:1 היא חזרה לשישייה ורביעייה, אבל זו לא הייתה אותה מכבי, כך נראה, ובעיקר לא אותה בית"ר. היא נראתה מותשת, שלא לומר מיואשת. אולי הכל לא היה אלא חלום, והשער של פרץ היה הרגע שבו היא מתעוררת מחלום האליפות.
אבל בית"ר לא התעוררה. אולי לא תתעורר לעולם. השד של בית"ר השתחרר מהבקבוק ומכבי חזרה אל החור ממנה הגיחה. הקאמבק של בית"ר אתמול הוכיח דבר אחד – היא אולי לא תהיה אלופה, אבל זה לא ייגמר לפני הרגע האחרון. כל עוד אפשר לבעוט בכדור, היא תבעט. כל עוד אפשר לחזור מפיגור, היא תחזור. יכול להיות שהמקסימום שלה כבר לא יספיק, אבל למקסימום שלה היא תדאג. בדרך הקלה, או הקשה.
הריצה שלה עם באר־שבע לאליפות היא מרגעי השיא של הכדורגל הישראלי בשנים האחרונות, שאלה שקשה להכריע מה התשובה הנכונה עבורה. לפעמים נדמה שזה של באר־שבע, לפעמים נדמה שזה של בית"ר, לפעמים נדמה שאף אחד לא יודע, אפילו לא הן עצמן. בעוד שבוע, כשכל זה ייגמר, עם פיתרון החידה תבוא גם ריקנות גדולה. חבל שהן לא יכולות להמשיך כך עוד ועוד, עם משחק כל שלושה ימים ונדנדה אחת גדולה שסוחפת את כל מי שמוכן להתמסר ולהתרגש. זה טעם החיים.
דודזאדה, זוכרים?
בדקה ה־71 של המשחק מול הפועל פ"ת בשבוע שעבר, אופיר דודזאדה חשב שהוא הוזה כאשר משום מקום אדם שהוא לא זוכר מיהו – מאוחר יותר אמרו לו שמדובר ברן קוז'וך, המאמן – קרא בשמו והורה לו להיכנס למגרש על חשבונו של מתן בלטקסה. לקח לו זמן להגיב. אולי הוא הוזה. רק כאשר אדם נוסף שהוא לא זכר מיהו קרא בשמו – מאוחר יותר אמרו לו שמדובר בבן בנימין, עוזר המאמן – הוא זינק מהספסל, פשט את האימונית ורץ לנקודת החילוף. "אתה עם האדומים, תוקפים ימינה", אמר לו מישהו נוסף שלא זכר מיהו. בהמשך אמרו לו שמדובר באביתר אילוז, מנהל הקבוצה. "תתקשר לאשתי, מרציאנו!", צעק לניב אליאסי, שנותר על הספסל, רגע לפני שנכנס, "שתקליט את המשחק!".
זו הייתה הפעם הראשונה מזה קרוב לשלושה חודשים שדודזאדה שיחק כדורגל. גם לו"ז צפוף במיוחד, היכן שהרוטציה היא הכרח וקבוצות מגיעות לא פעם לקלפים התחתונים ביותר בחפיסה שלהם, לא היה צפוף מספיק כדי שדודזאדה ישחק יותר. הוא המגן השמאלי המחליף של המגן השמאלי המחליף. גם מול פ"ת לא היה משחק אלמלא התוצאה הייתה 1:3 לזכות באר־שבע ושלושה ימים מאוחר יותר נועד לה משחק מול בית"ר ירושלים. אם הלדר לופס לא גומר את העונה שלושה ימים קודם לכן בטדי, ספק אם הוא בכלל זוכה לשבת על הספסל במשחק מול הפועל ת"א. אבל לופס גמר את העונה, וכך דודזאדה מצא עצמו קרוב שלב אחד מבדרך כלל למגרש. הפעם הכין מראש את אשתו לאפשרות. משהו עמוק בפנים הרגיש שזה יכול לקרות. הוא בכושר, הוא הרגיש חם. הוא הרי שיחק 20 דקות רק שישה ימים קודם.
כאשר קוז'וך שב וקרא לדודזאדה בדקה ה־64 של המשחק מול הפועל ת"א, מי שהרים גבה תכף ומיד הוריד אותה. זה לא בדיוק המהלך המצופה מקבוצה שלכודה ב־0:0 עם יריבה בעשרה שחקנים שעברה למערך של 0־4־5 – להחליף מגן שמאלי במגן שמאלי – אבל גם פחות או יותר הדבר האחרון שנותר לקוז'וך לעשות.
על הספסל, פרט לדודזאדה, היו גם חמודי כנעאן, שיצא לחלוטין מהלופ, וזאהי אחמד, שספק אם אי פעם היה בו, ובהשוואה אליהם דודזאדה נראה לרגע פחות כמו בן חורג ויותר כמו חילוף לגיטימי. הרי יש לו ערך, גם אם לא נדרשו להשתמש בו יותר מדי. הוא בעל יכולות התקפיות טובות בהרבה מאלו של בלטקסה, שהוא חצי בלם, וזה בדיוק מה שבאר־שבע, שדגרה על הרחבה של הפועל ת"א, הייתה צריכה ברגעים האלה.
שבע דקות לאחר שנכנס, דודזאדה כבש שער שאולי ייזכר בהמשך הדרך כחשוב ביותר מה־73 שכבשה באר־שבע העונה. כשחזר הביתה, התיישב על הספה, הרים את הרגליים על השולחן ולחץ על הפליי. מישהי שהוא זוכר מיהי אמרה לו שהוא גדול. זאת אשתו.
