ההרחקה של בלם ברצלונה רונלד אראוחו במשחק ליגת האלופות נגד צ'לסי לפני שבועיים, כרטיס אדום על סף סיום המחצית הראשונה שהוביל להתמוטטות של ברצלונה ולתבוסה 3:0, לא הייתה הפעם הראשונה שבה הרגיש שדווקא הוא, סגן הקפטן, מאכזב את חבריו לקבוצה.
ברבע גמר הצ'מפיונס באפריל 2024 ברצלונה כבר ניצחה את פריז סן־ז'רמן 2:3 בצרפת, ואירחה את משחק הגומלין. היא אפילו עלתה ליתרון 0:1, אבל אז הונף לעברו של אראוחו הכרטיס האדום. ברצלונה קרסה, חטפה רביעייה – והודחה. בעונה שעברה, הפעם בגומלין של חצי הגמר, טעות קשה של אראוחו, שלוש דקות בתוך תוספת הזמן, איפשרה לאינטר להשוות, להשלים מהפך משוגע במיוחד בהארכה ולהדיח את ברצלונה.
צפו ברונאלד אראוחו בנתב"ג
(באדיבות one)
דווקא ההרחקה נגד צ'לסי הייתה פחות חמורה מבחינת הקונטקסט של האירוע. היא התרחשה רק במשחק בשלב הליגה של הצ'מפיונס, ולא גרמה בעקיפין להדחתה של ברצלונה מהמפעל. אבל דווקא ההרחקה הזו הכריעה את הבלם האורוגוואי הבינלאומי. הוא לא הורכב במשחק הבא, ולאחר מכן קיבל חופש בלתי מוגבל בזמן וגיבוי מצוות הניהול והאימון של ברצלונה. אתמול התברר שמקום המפלט שלו הוא בכלל ישראל. אראוחו נחת בנתב"ג אחרי שקיבל אישור מהקבוצה להמריא לארץ הקודש. בהיותו מאמין אדוק, הוא יבקר בכנסיות ובמקומות הקדושים לנצרות. אולי זה יעזור לו להתנתק קצת מהלחץ המטורף שבו הוא שרוי, ולהירגע מעט.
לא ברור מה קרה לאראוחו. העיתונות הקטלאנית מדווחת על דיכאון שלווה בהתקפי חרדה קשים, על תחושותיו שהוא מכזיב את חבריו פעם אחר פעם, ועל פחד עמוק מהתקפות חוזרות עליו מצד העיתונות ובעיקר האוהדים ברשתות החברתיות. הוא היה חייב חופש. ישנן שמועות שהמצב שלו כל כך קשה שאין סיכוי שיחזור לשחק בברצלונה התחרותית והתובענית, עם הלחץ והחשיפה העצומה סביבה. למעשה, לא ברור אם בכלל יוכל לשחק כדורגל.
חממה לבעיות נפשיות
כדורגל הוא חממה נהדרת לבעיות נפשיות. הקריירה הקצרה. הפחד המשתק מפציעות. המלחמה על מקום בהרכב. חוזה שעומד להסתיים. העבודה תחת המיקרוסקופ של מיליוני אנשים שעוקבים אחריך ותולים בך תקוות שאתה תהיה זה שתהפוך אותם לשמחים, שתיתן להם בריחה של 90 דקות מהמציאות. התהילה והמחיר שלה – להיות נחלת הכלל וגם להיות בודד. הלחץ להוכיח את עצמך שוב ושוב ושוב.
3 צפייה בגלריה
אולי לא יחזור לשחק. אראוחו מאפשר לפרנצ'סקו אצ'רבי להשוות בחצי גמר ליגת האלופות
(צילום: Dan Mullan/Getty Images)
ואם כל העובדות המלחיצות הללו לא מספיקות, הרי שכדורגל הוא לא בדיוק העולם שבו אפשר לדבר על רגשות, על חרדות, על דיכאונות. האוהדים בטח לא רוצים לשמוע על זה: אתה מקבל סכומי כסף דמיוניים, יש לך את בנות הזוג הכי יפות בעולם, מכוניות ובתי פאר, גוף של אל יווני, פרסום ותהילה. מה אתה מתבכיין? גם בתוך המועדון זה נושא שנחשב לטאבו. כדורגל, אולי יותר מענפי ספורט אחרים, הוא עולם מצ'ואיסטי. אסור לך להראות חולשה.
ועדיין, שחקנים רבים, גם שמות מהצמרת העולמית, חוו בעיות נפשיות, אם כי רובם הודו בכך רק אחרי סיום הקריירה או לקראת הפרישה. אדריאנו סבל מבעיות נפשיות (אם כי במקרה שלו זה קרה בעיקר בעקבות מות אביו). אנדרס אינייסטה וג'אנלואיג'י בופון סיפרו כי סבלו מדיכאון ומהתקפי חרדה במהלך הקריירה. סבסטיאן דייסלר, אחד הכישרונות המבטיחים של הכדורגל הגרמני, פרש בגיל 27 בגלל פציעות שהובילו לדיכאון. לנדון דונובן האמריקאי לא רק שהיה אחד השחקנים היחידים שדיברו בשיא הקריירה שלהם על רכבת ההרים הרגשית והמנטלית שהוא עובר ככדורגלן, אלא היה גם אחד היחידים שהעביר ביקורת על היחס המוסדי והארגוני כלפי בעיות נפשיות של כדורגלנים.
והיו גם את אלו שאי־אפשר היה להציל: ג'ורג' האריסון האנגלי הבינלאומי שהתאבד ב־1939 בגיל 46; אגוסטינו די ברטולומאי שהתאבד ב־1994 בגיל 39 (בדיוק עשור לאחר שקבוצתו רומא הפסידה בבית לליברפול בפנדלים בגמר האלופות); מירקו שאריץ' הארגנטינאי ששם קץ לחייו בשנת 2000 בגיל 21; גארי ספיד הוולשי שהתאבד ב־2011 במוסך ביתו בגיל 42; והשוער הגרמני רוברט אנקה שנעמד מול רכבת נוסעת ב־2009, כשהוא בן 32. כולם סבלו מדיכאונות כבדים.
לחשוף את השדים
מה שבטוח הוא שסגנון החיים של כדורגלנים, אורח חייהם והנפיצות של הקריירה מנעו מהם לחשוף את השדים שאיתם נאלצו לחיות. זה מנע מהם טיפול שהיה יכול לפחות להקל על חייהם. כדורגלנים רבים מדווחים על מצב נפשי קשה אחרי הפרישה: אחרי חיים שלמים באור הזרקורים, עם אהבה שנטפה אליהם מהיציעים, עם מישהו שתמיד דאג לצרכיהם, עם משכורות שמנות – פתאום הם נאלצו ללמוד לחיות כמו אנשים רגילים.
כל הנדבכים שמהווים את ברצלונה – סגל השחקנים, ההנהלה, המאמנים, החליפות בקומות הגבוהות – גילו הבנה למצבו של אראוחו. ואחרי ההבנה, גילו גדלות נפש כדי לתת לו כמה זמן שהוא צריך להירפא. אראוחו אולי לא יוכל לחזור לשחק כדורגל בברצלונה, באורוגוואי או בכלל, אבל הוא וברצלונה ייזכרו היטב בגלל המקרה הזה. שחקן בגיל 26, בשיא הקריירה שלו, באחת הקבוצות הכי טובות בעולם, שפורץ דרך ויוצא מהארון עם בעיות נפשיות אישיות ומועדון שמתווה דרך ואומר לו: קח את הזמן. יש דברים יותר חשובים מכדורגל.
