בסרטון שרץ ברשתות רואים שוטר שולף אוהד הפועל תל אביב מהיציע בזמן משחק כדורסל ולוקח אותו בכוח. העבירה? לטענת האוהדים, הוא לבש חולצה עם כיתוב נגד המשטרה. ככל הנראה מדובר בהמשך ישיר למה שקורה בשבועיים האחרונים מחוץ למשחקי הפועל תל אביב בכדורגל: אוהדים הלובשים חולצה שעליה מסרים נגד המשטרה, נגד מכבי ונגד תנועת ״כך״ (שהוכרזה כארגון טרור על-ידי מדינת ישראל), נשארים מחוץ לאצטדיון. המטרה, לפי הודעת המשטרה, למנוע הכנסת ״סממנים של אלימות או שיח אלים״, והיא המשך להסלמה ביחסי המשטרה ואוהדי הקבוצה מאז אירועי הדרבי באוקטובר.
אלימות במגרשי הספורט בישראל היא רעה חולה שיש למגר בנחישות, ולמשטרת ישראל תפקיד חשוב בכך. בתור הגורם שאחראי על שמירת הסדר הציבורי, למשטרה יש סמכות לאסור את כניסתם של מי שהיא סבורה שיפעלו באלימות או יפגעו במהלך התקין של המשחק. אין ספק שרוב הציבור, כולל אוהדי הכדורגל, מעוניין שהמשטרה תפעל נגד אוהדים אלימים, תמנע את כניסתם ליציעים ותמנע הצגת מסרים שהפצתם מהווה עבירה פלילית, כמו תמיכה בארגון טרור והסתה לאלימות או לגזענות. לכן עליה לאסור, למשל, הכנסה של שלטים המעודדים פגיעה פיזית באוהדי הקבוצה היריבה.
אבל בין הסמכות של המשטרה למנוע אלימות והסתה לאלימות, לבין פעולותיה בשטח בחודשים האחרונים, ישנו מרחק רב. המשטרה אינה גוף צנזורה, ואינה מוסמכת לבחון ולהגביל את תוכן המסרים שהאוהדים מבקשים להפיץ, כל עוד אינם מפירים את החוק. כאשר שוטרים בודקים חולצות, לא כל שכן כאשר הם מונעים כניסה על בסיס זה, הם חורגים מסמכויותיהם ופוגעים פגיעה חמורה בחופש הביטוי. אם המשטרה אינה מצליחה למנוע הכנסת אבוקות לאצטדיון, היא לא יכולה לנסות לפצות על כך בהטלת איסור על מסרים לגיטימיים, שאין ראיות לכך שמי שנושא אותם מתכוון לנהוג באלימות.
אין ספק שהמניע המרכזי מאחורי פעולות המשטרה הוא הרצון למנוע אלימות, אבל אי אפשר לנתק את הצעדים האלה מדוגמאות נוספות להתנהלות פסולה של שוטרים שבהן חזינו בתקופה האחרונה: מפשיטה על אירוע של תנועת ״עומדים ביחד״ כדי ״לוודא שהמסרים חוקיים״; דרך איסור של משטרת חיפה על נשיאת שלטים נגד הממשלה או נגד המלחמה; ועד לשוטרת שהבהירה למפגינים ש״לעצור את המלחמה״ הוא כיתוב לא חוקי על שלט. התוצאה היא שינוי של ממש בחופש הביטוי של אזרחי ואזרחיות ישראל, והעמקה של חוסר האמון במשטרה, שגם כך נמצא בשפל חסר תקדים.
לפי סקר שערכנו לאחרונה במכון הישראלי לדמוקרטיה, ל-47% מהציבור יש "מעט אמון" במשטרה, ל-20% אין אמון כלל ורק שליש מהציבור נותן בה אמון גבוה. בציבור הערבי רמות האמון נמוכות במיוחד: רק ל-19% יש אמון גבוה, לעומת 35% בציבור היהודי. בנוסף, יותר מ-60% מאזרחי ישראל חושבים שהמשטרה אינה ניטרלית מבחינה פוליטית. למרות כל זה, נראה שהמשטרה לא מנסה לשקם את מעמדה הציבורי, והתנהלותה מול האוהדים כנראה רק תחריף את המצב. כאשר היא מונעת מאוהדים להיכנס לאצטדיון כי הם לובשים חולצות בגנות השר לביטחון לאומי, או מחרימה שלטים של מפגינים נגד המלחמה – היא לא שומרת על הסדר הציבורי, אלא יוצרת סדר חדש ופוגעת בדימוי שלה כגוף ממלכתי ומקצועי, נטול פניות פוליטיות.
עבור המשטרה, אמון ציבורי ולגיטימיות ציבורית אינם פריבילגיה. זוהי הקרקע שעליה היא עומדת. המחקרים מראים כי כאשר המשטרה משתמשת בסמכות שלה באופן לא הוגן ונגד קבוצה רחבה של אוהדים – במקום באופן ממוקד נגד עבריינים – התמיכה הציבורית בה מצטמצמת, וכתוצאה מכך גם היכולת שלה לפעול בהצלחה נגד העבריינים. אם הציבור לא יסמוך על ההוגנות והמקצועיות של המשטרה, הוא לא ישתף איתה פעולה, והמשימה לשמור על הסדר הציבורי ועל בטיחות האוהדים באצטדיון תהפוך לבלתי אפשרית. במילים אחרות, מדובר באינטרס של המשטרה עצמה. לכן מוטב לה שתקפיד לפעול בהתאם לחוק ותנהג בזהירות גדולה ביחס לכל פעולה שמגבילה את חופש הביטוי.
*ד"ר יעל ליטמנוביץ היא חוקרת בכירה במרכז לביטחון לאומי ודמוקרטיה ובמכון הישראלי לדמוקרטיה, המתמחה בעולם המשטרה וביטחון קהילתי. אלון בלאס הוא עוזר מחקר במרכז לביטחון לאומי ודמוקרטיה במכון הישראלי לדמוקרטיה. לשעבר שופט ומאמן כדורגל.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד:
כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים
אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים
אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש
