כל מי שמגיע לפארקהד, איצטדיונה הביתי של סלטיק, לא יכול שלא לפגוש בכניסה הראשית שלושה פסלים מרשימים. האחד הוא של הכומר האירי וולפריד, שייסד את המועדון ב-1887. השני הוא של ג'וק סטין, גדול מאמני סלטיק בכל הזמנים. והשלישי הוא של ג'ימי ג'ונסטון.
עוד כתבות בסדרת "האלמונים"
הרבה שחקנים גדולים פיארו את ההרכב של סלטיק ב-133 שנות קיומה, כולל קני דלגליש האגדי, ששיחק במדים הירוקים-לבנים 9 שנים, לפני שעבר לליברפול. אבל אף אחד מהם לא היה גדול ונערץ כמו "ג'ינקי" ג'ונסטון.
(צפו במבצעים הגדולים של ג'ימי ג'ונסטון)
ב-2002 נערך משאל בין מאות אלפי אוהדי סלטיק, בסקוטלנד וברחבי העולם, ומה שהיה די ברור עוד לפני כן, קיבל את החותמת הסופית: ג'ימי ג'ונסטון הוא הגדול מכולם.
ג'ונסטון היה רק אחד מאותם "אריות ליסבון", הקבוצה שעשתה היסטוריה וזכתה ב-1967 בגביע אירופה לאלופות – הקבוצה הבריטית הראשונה שזוכה בגביע החשוב ביותר – אבל הוא היה הסמל האמיתי.
הזכייה בגביע האלופות ב-1967, כשסלטיק ניצחה בגמר בליסבון את אינטר האדירה 1:2, הוא עד היום אחד הסיפורים המדהימים והמרגשים ביותר בתולדות הכדורגל.
(צפו בזכייה של סלטיק בגביע האלופות ב-1967)
זו הייתה קבוצה של 11 שחקנים, שכולם נולדו ברדיוס של 40 ק"מ מהאיצטדיון, ושכולם גדלו במשפחות קתוליות עניות ומרובות ילדים בשכונות העלובות של גלאזגו.
1967 הייתה השנה הגדולה בהיסטוריה של סלטיק, שנה בה הקבוצה זכתה בהכל: אליפות, גביע, גביע הליגה, גביע גלאזגו וכמובן – גביע אירופה לאלופות.
צריך לזכור שעד אז רק קבוצות לטיניות זכו בתואר הנכסף. תחילה הייתה זו ריאל מדריד הגדולה של אלפרדו די סטפנו ופרנץ פושקאש, לאחר מכן בנפיקה של אוזביו ובאמצע שנות ה-60 היו אלו האיטלקיות. מילאן ב-1963 ואינטר ב-1964 ו-1965.
(שחקני סלטיק חוזרים לגלאזגו עם הגביע)
"האיטלקים נראו כמו דוגמנים ואנחנו מכוערים בלי שיניים"
כשסלטיק העפילה לגמר של 1967, היו מעט מאוד אנשים מחוץ לגלאזגו שהאמינו שהיא מסוגלת לנצח את אינטר האדירה, שהדיחה ברבע הגמר את ריאל מדריד, האלופה של 1966.
הקבוצה של המאמן הארגנטיני המהולל הלניו הררה נחשבה, בצדק, לקבוצה החזקה בעולם. אבל היא הייתה קבוצה הגנתית, שהתבססה על שיטת הקטאנצ'יו המפורסמת.
ג'ימי ג'ונסטון נהג לספר: "זו הייתה הפעם הראשונה ששיחקנו נגד אינטר. כשעמדנו לצידם במנהרה לפני העלייה למגרש הרגשנו נבוכים. הם היו גבוהים, שזופים ונראו כמו דוגמנים. ואנחנו? נמוכים ומכוערים, בלי שיניים בפה".
אפרופו יופי, על המגרש הייתה רק קבוצה אחת ששיחקה כדורגל התקפי, מלהיב ויפהפה. וזו הייתה סלטיק.
אחרי שריקת הסיום אלפי אוהדי סלטיק פרצו לכר הדשא, חתכו ממנו פיסות למזכרת – ועיכבו את טקס הענקת הגביע לדקות ארוכות. הקפטן בילי מקניל הוברח אל מחוץ לאיצטדיון כדי שיוכל לחזור דרך כניסה צדדית, לטפס אל היציע המרכזי, ורק אז הצליח להניף את הגביע.
לאף אחד לא היה ספק שהקבוצה הראויה הוכתרה לאלופת אירופה. גם למאמן המנוצח הררה, שאמר: "אין לנו שום תלונות. נוצחנו ע"י העוצמה של סלטיק. למרות שהפסדנו, הספורט ניצח".
בעיתוני פורטוגל נכתב אז: "המשחק ההתקפי של סלטיק, זו המשמעות האמיתית של הכדורגל. זה היה רק עניין של זמן עד שהקטאנצ'יו של אינטר, של הכדורגל הנגטיבי, ישלם את המחיר על סירובו לבדר את הקהל".
ואם יש מישהו שבידר את הקהל, גרם לו להתרגש, לקום ולהריע, זה היה ג'ימי ג'ונסטון. עם כל ה-1.62 מ' שלו, כשלפעמים הוא היה נראה כמו גמד בארץ הענקים, ג'ונסטון כמעט תמיד סיפק את השואו. ולמרות ששקל רק 60 ק"ג, הוא לא פחד להתעמת עם שחקני ההגנה הגדולים והקשוחים של התקופה.
לא היה דריבליסט כמוהו באירופה של אותם הימים, לא היה שחקן שהיה חולף על פני שחקני היריב כאילו היה מדובר בקונוסים.
לו עצמו אף פעם לא היה ספק מהיכן הגיע הכישרון הזה. "כדורגל היה הדבר החשוב ביותר בחיים שלנו כילדים", הוא סיפר, "בדיוק כמו הילדים בברזיל או בספרד. הם חיו בעוני, בדיוק כמונו, וזה המקום ממנו מגיעים כל השחקנים הגדולים – מהרחוב".
ג'ימי נולד ב-30 בספטמבר 1944, לקראת סיום מלחמת העולם השנייה, והיה הצעיר מבין חמשת הילדים של משפחה קתולית דלת אמצעים. מגיל צעיר היה ברור שמדובר בכישרון גדול, אבל הוא רצה לשפר את ביצועיו ומצא לכך שיטה מיוחדת. הוא העמיד שורה של בקבוקי חלב בכניסה לבית ובמשך שעות היה מכדרר בסלאלום בין הבקבוקים.
כשקרא שסטנלי מת'יוס הגדול היה נוהג להתאמן בנעליים כבדות במיוחד, כדי לחזק את שרירי הרגליים, הוא עשה בדיוק את אותו הדבר. "הרעיון היה גאוני, והוא שיפר לי באופן משמעותי את המהירות", הוא סיפר.
סלטיק הייתה באופן טבעי הקבוצה אותה אהד. החלוקה בעיר הייתה תמיד ברורה. סלטיק היא הקבוצה של הקתולים, צאצאי המהגרים העניים מאירלנד. ריינג'רס היא הקבוצה של הפרוטסטנטים, האליטה של סקוטלנד. במשך עשרות שנים היה ברור שכף רגלו של שחקן קתולי לא תדרוך בריינג'רס, ולא יהיה פרוטסטנטי שיעז לשחק בסלטיק.
השנאה היוקדת בין שני המועדונים הייתה קשה ולעיתים גם גלשה לאלימות. וגם אם כיום, בעידן של השחקנים הזרים, כבר אין בעיה לקתולים לשחק בריינג'רס, ולהיפך, היריבות היא עדיין קשה ואכזרית.
ג'ימי ג'ונסטון התקבל התחילה כמחזיר כדורים במשחקי הבית של סלטיק, אבל הוא רצה לשחק. כשמנצ'סטר יונייטד החלה להתעניין בקיצוני הג'ינג'י, בסלטיק נאותו לבסוף להחתימו. הוא היה אז בן 18.
הרגע בו סלטיק עלתה על דרך המלך, להפוך לקבוצה הטובה באירופה, הגיע ב-1965, כאשר ג'וק סטין מונה למנג'ר. בתחילת דרכו סטין חשב שג'ונסטון הוא אינדבידואליסט, כזה שאוהב את הכדור יותר מדי. זה לא התאים כל כך לתכניות שלו, להפוך את סלטיק לקבוצה ממושמעת טקטית.
אבל בסופו של דבר גם סטין הבין שהוא לא יכול להשאיר גאון כדורגל כמו ג'ונסטון מחוץ להרכב. ב-1966 ג'ימי היה מכוכבי הקבוצה שזכתה באליפות, הראשונה של סלטיק אחרי בצורת של 12 שנה.
עונת 1966/67 הייתה הגשמת כל החלומות הרטובים של אוהדי סלטיק. עוד לפני הניצחון ההיסטורי על אינטר בגמר גביע האלופות (11 ימים לפני שפרצה מלחמת ששת הימים), הקבוצה זכתה באליפות מזהירה, בה כבשה 111 שערים ב-34 משחקים.
(צפו בסלטיק מביסה 0:4 את ריינג'רס בדרבי ב-1966)
ג'ונסטון, אז בן 23, היה בשיאו. בסיבוב השני מול נאנט הוא נתן הצגה מעולם אחר והעיתונות הצרפתית כינתה אותו "היתוש המעופף".
שבועיים אחרי הזכייה בגביע האלופות יצאה סלטיק למשחק ההוקרה לאלפרדו די סטפנו, שהודיע על פרישה. מול 100 אלף צופים בברנבאו במדריד ג'ונסטון הוכיח שוב שהוא אחד השחקנים הטובים בעולם. סלטיק ניצחה 0:1 והקהל המדרידאי המשתאה הריע ב"אולה!" אדיר בכל פעם שג'ונסטון סיבסב את המגן השמאלי של ריאל.
עכשיו כבר כל העולם הכיר את ג'ימי ג'ונסטון, שסיים במקום השלישי במשאל "כדור הזהב" של 1967.
למרות שהיה כוכב-על, ג'ונסטון היה ונותר אדם פשוט. הוא אהב לשיר, לשתות – אבל שנא לטוס. הוא ממש פחד מטיסות.
לפני המשחק מול הכוכב האדום בלגרד בנובמבר 1968 המנג'ר סטין אמר לג'ונסטון שאם סלטיק תנצח בהפרש של ארבעה שערים, הוא יסכים שיישאר בבית ולא יטוס לגומלין.
ההבטחה עשתה את שלה. ג'ימי נתן את אחד ממשחקיו הטובים בקריירה, הבקיע צמד ובישל את שלושת השערים האחרים בניצחון 1:5. בדקות האחרונות הוא עשה משהו שלא עשה מעולם: ירד לעזור בהגנה.
הקפטן בילי מקניל היה המום וצעק עליו: "מה לעזאזל אתה עושה ברחבה?!" ג'ימי ענה: "אסור לתת להם להבקיע עוד שער, כי אז הבוס יכריח אותי לטוס ליוגוסלביה".
"רציתי לבעוט לג'ינקי בתחת, אבל לא הצלחתי להתקרב אליו"
בחצי הגמר של גביע האלופות של 1970 שיחקה סלטיק מול לידס יונייטד, אלופת אנגליה. ג'ימי שוב נתן תצוגת ענק, בישל והבקיע, וסלטיק ניצחה 1:2 במשחק הראשון בגלאזגו.
טרי קופר, המגן השמאלי של לידס ושל נבחרת אנגליה, עבר באותו ערב התעללות אמיתית. "הייתי שמח לבעוט ל'ג'ינקי' בתחת, אבל לא הצלחתי להתקרב אליו כל הערב", אמר בסיום.
סלטיק העפילה שוב לגמר גביע האלופות, אבל הפעם הפסידה בסן סירו לפיינורד ההולנדית 2:1. ארנסט האפל, המאמן האוסטרי של פיינורד, הציב שמירה כפולה על ג'ונסטון, המהלך הטקטי שניצח את המשחק.
(צפו בסלטיק מביסה 1:5 את ריינג'רס בדרבי ב-1966)
ג'ונסטון שיחק 13 עונות בסלטיק, הבקיע 135 שערים ב-529 משחקים וזכה ב-19 תארים. הוא היה שותף ל-9 אליפויות רצופות, שיא שמחזיק מעמד עד היום, ואשר סלטיק הנוכחית הצליחה רק להשוות אותו - אבל לא לשבור.
למרות שהיה הכוכב הכי גדול של סלטיק בתקופת הזוהר שלה, ג'ונסטון רשם רק 23 הופעות במדי נבחרת סקוטלנד וכבש רק 4 שערים. שניים מהם היו בניצחון ההיסטורי של סקוטלנד 3:4 על אנגליה באפריל 1966, חודשיים לפני שאנגליה הוכתרה כאלופת העולם.
למרות שבמדים הלאומיים הוא לא נצץ כמו במדי קבוצתו האהובה, הסיפור הכי גדול של "ג'ינקי" שייך דווקא לימיו בנבחרת.
במאי 1974 החלה סקוטלנד את הכנותיה למונדיאל, שנערך באותו קיץ במערב גרמניה. הנבחרת התאכסנה אז בעיירת החוף לארגס, כ-50 ק"מ מערבית לגלאזגו והתכוננה למשחק ההכנה החשוב והיוקרתי מול אנגליה.
יומיים לפני המשחק השחקנים קיבלו אישור לצאת לערב גיבוש בפאב המקומי. בשעה 5 וחצי לפנות בוקר, כשהשחקנים השתויים עשו את דרכם ברגל למלון, הבחין ג'ונסטון בסירת משוטים.
בלי לחשוב יותר מדי הוא עלה על הסירה ותוך כמה דקות, ובחסות הגאות, מצא את עצמו בלב ים. לרוע המזל המתקן שמחזיק את המשוטים היה שבור וג'ימי הבין שהוא בצרות.
שניים מהשחקנים נחלצו לעזרה ועלו על סירה אחרת בניסיון לחתור לעבר ג'ונסטון שנעלם בחשיכה. אבל בסירה השנייה היה חור והמים חדרו פנימה. לא הייתה ברירה אלא להזעיק את משמר החופים, ורק אחרי שעה ארוכה ג'ונסטון הנבוך חולץ, כאשר על החוף חבריו מתפקעים מצחוק.
במשך יומיים הסיפור הזה כיכב בכל כותרות העיתונים בבריטניה. אבל לפרשה לא הייתה כל השפעה על המשחק. סקוטלנד ניצחה את אנגליה 0:2 עם עוד משחק ענק של ג'ונסטון.
ב-1975 עזב ג'ונסטון בן ה-31 את סלטיק. הוא המשיך לשחק עוד ארבע שנים, כולל בארה"ב (סן חוסה ארת'קווייקס), אנגליה (שפילד יונייטד) ואירלנד (שלבורן).
(צפו בסלטיק זוכה בגביע הסקוטי ב-1967)
אבל אלו היו דמדומי הקריירה, כאשר בעיית השתייה שלו החריפה. האלכוהוליזם הוביל אותו לפשיטת רגל וב-1992 הוא פנה לאיש העסקים ווילי הוכי, אוהד סלטיק מושבע, והציע שירכוש את כל המדליות שלו.
הוכי סירב להצעה. במקום זאת הוא לקח את ג'ימי תחת חסותו, הציל אותו ואת משפחתו מחרפת רעב ודאג להכניס אותו לטיפולי גמילה.
אבל בכך לא תמו הצרות. כשהיה בן 55 אובחן ג'ימי כחולה בניוון שרירים. שש שנים הוא נאבק במחלה הקשה ולבסוף נכנע. ב-13 במארס 2006, לפני 14 שנים בדיוק, הלך לעולמו כשהוא בן 61 בלבד.
המחווה של רוד סטיוארט
עוד לפני מותו הספיק ג'ונסטון להקליט יחד עם להקת "סימפל מיינדס" את שיר העם האירי המפורסם "Dirty Old Town". ג'ים קר, הסולן של הלהקה הוא אוהד סלטיק ידוע, שב-1998 ניסה לרכוש את המועדון יחד עם קני דלגליש.
עבור ג'ים קר, כמו כל אוהדי סלטיק, ולבטח המבוגרים שביניהם, ג'ימי ג'ונסטון הוא הרבה יותר מאשר כוכב כדורגל. עבורם הוא הסמל של סלטיק הגדולה ההיא, הוא הסמל לתקופה בה סלטיק הייתה הקבוצה הטובה באירופה.
רוד סטיוארט, האוהד הכי מפורסם של סלטיק, הפך להיות כזה בזכות ג'ונסטון וקני דלגליש, איתם נהג להתרועע בתחילת שנות ה-70, בכל פעם שהגיע להופיע בגלאזגו.
בחורף 2006, כמה חודשים לפני מותו, הגיע סטיוארט במיוחד לביתו של ג'ונסטון, כדי להיפרד בפעם האחרונה מאליל ילדותו.
בשנה שלאחר מכן נהג סטיוארט לשיר בהופעתיו את Dirty Old Town כמחווה פרטית לשחקן שכל כך אהב, כשעל המסך הענק שמאחוריו מוקרנים ביצועיו של ג'ונסטון.
שנתיים אחרי מותו הוצבו פסלו של ג'ונסטון בחזית הכניסה של איצטדיון פארקהד. אבל מבחינת אוהדי סלטיק, פסל אחד פשוט לא מספיק, וב-2011 הוא הונצח קרוב למקום בו נולד, בשכונת ויופארק.
עיריית גלאזגו הייתה זו שהקימה לזכרו של "ג'ינקי" גן זיכרון, שבמרכזו נמצא הפסל. נכון, רק 162 ס"מ גובהו, אבל בעיני כל אוהד סלטיק, הוא ענק הענקים.
