צפו בפרק החדש של הפודקאסט של פיני ואהרל'ה
לפני כמה ימים פנה אליי חבר, אוהד הפועל ת"א, ואמר לי שהיחס לקבוצה בטורים שלי לא הוגן. "אם מכבי הייתה משחקת כמו הפועל ונמצאת באותו מקום בטבלה, היית מפרגן לה עד בלי די", הוא האשים, "והפועל עוד קבוצה חדשה ביורוליג, אז מגיעות לה דווקא יותר מחמאות על ההישג".
הסכמתי עם הקביעה שלו. נכון, אם מכבי הייתה מובילה את היורוליג לאורך מחזורים רבים כנראה הייתי מפרגן לה יותר. אבל גם הסברתי שההשוואה הזאת היא קצת תפוזים לתפוחים.
הכתיבה הביקורתית על הפועל מזה שבועות לא מעטים נבעה מדאגה לגבי התהליכים שמתרחשים שם. אם מקומה ביורוליג היה מובטח כמו של מכבי, כנראה הייתי מתבטא בעדינות רבה יותר. אבל עבור הפועל, לרדת מתחת למקום השישי זה אסון שאסור שיקרה. בנוסף, היה גם הכדורסל המעולה שהקבוצה הציגה בתחילת העונה, שהפך לסטנדרט לפיו היא נשפטת מאותו רגע והלאה.
אז מה השתנה בהפועל? בהתחלה היא הייתה שלם שעולה על סך חלקיו. כיום היא שלם ששווה לסך חלקיו, ואולי גם פחות כי משום מה הפסיקו להשתמש בכמה מאותם חלקים (כן, תומר גינת, מדברים פה עליך).
הירידה של הפועל גם מתרחשת כשבמקביל רוב הקבוצות האחרות נמצאות בקו עלייה. הן מתגבשות, מפתחות שיטה, עושות שינויים בסגלים ועל הקווים כשצריך, אז היה ברור שמה שיידרש מהפועל כדי לנצח אותן בסיבוב השני זה יהיה שיפור משמעותי.
3 צפייה בגלריה
הירידה של הפועל באה ברקע השיפור אצל היריבות. איש וויינרייט
(צילום: הפועל "IBI" תל אביב)
ומה קורה בפועל? וילרבאן, מהיחידות שכנראה לא מעניין אותן להשתפר, כמעט ניצחה את הפועל. פרטיזן, עם שינויים קלים בסגל ומאמן פחות אגדי מקודמו, מחקה הפרש עצום וניצחה את האדומים. באיירן, עם סגל טוב – אבל לא יותר מזה של הפועל – עשתה לה בית ספר, כשמה שבולט הוא הפער ברמת האימון: הגרמנים, עם שועל ותיק משלהם על הקווים, שיחקו כדורסל קבוצתי וזריז שהבליט את כל היתרונות שיש לקבוצה בסגל, עם חדירות והוצאות כדור לקלעי השלשות המעולים, עוד ועוד הנעת כדור, וסלים קלים במתפרצות ובמשחק מעבר. הפועל, למעט ברבע הראשון, התבססה על מהלכי אחד על אחד, לא שיחקה מספיק פנימה למרות שלגבוהים שלה היה יתרון על אלה של הגרמנים, וכשהכל נתקע בהתקפה - לאיטודיס לא הייתה שום תשובה. הוא הוכרע בנוק אאוט.
אני לרגע לא מזלזל בתרומתו של המאמן היווני להפועל. הוא בנה שם קבוצה גדולה עם שיטת משחק מרתקת. אבל מבחינת היכולת לשנות ולאלתר בין משחק למשחק ובתוך משחקים – בזה הוא הפסיד העונה ללא מעט מאמנים.
אז נכון, להפועל יש נסיבה מקלה: אלייז'ה בראיינט, כנראה השחקן הכי יציב וטוב שלה, לא שיחק בשני משחקי ההפסד. אבל אם הפועל לא יכולה להתמודד עם המחסור של שחקן אחד, טוב ככל שיהיה, מה זה אומר עליה?
לטעמי, זה אומר לפחות שני דברים. אחד, שהשחקנים שם גדולים מהשיטה במקום להפך. זו בעיה, כי להפועל אין את הסגל הטוב היבשת, לא השני, וזו שאלה גדולה אם אפילו את השישי. ואם היא לא תשחק טוב יותר מאיכות הסגל שלה, אם לא יהיו מחליפים שיוכלו להיכנס לנעליים של כל מי שחסר, זו תהיה בעיה.
יש לציין שכבר מתחילת העונה טענתי שלמרות סכומי העתק (בקנה מידה ישראלי) שהושקעו בבניית הקבוצה, יש שם כמה חוסרים. רוב הזמן דיברתי על עוד שחקן גבוה ואתלטי בעמדה מספר 4, אבל לא בטוח שלא חסר גם עוד יצרן נקודות או שחקן בעמדה מספר 3, לזמני פציעות או כשסתם לא הולך. זה נשמע גרידי, אבל הפועל מכוונת לגדולה, וזה מחיר הגדולה.
למרות שההידרדרות של הפועל היא תהליך, אתמול היה בה רכיב חדש. לקהל נמאס סופית מהיחס המקפח לשחקנים ישראלים, והוא לא היסס להראות את זה. אותו חבר שהזכרתי קודם אמר לי השבוע: "מבחינתי שהפועל תפסיד כמה משחקים באירופה, אבל שים מדר, תומר גינת, גיא פלטין ובר טימור יקבלו דקות באופן מכבד". אמרתי לו שהגישה הזאת מוטעית בעיניי, אבל במשחק מול באיירן ראינו שהוא לא לבד.
