צפו בפרק החדש של הפודקאסט של פיני ואהרל'ה
לפני כמה ימים פנה אליי חבר, אוהד הפועל ת"א, ואמר לי שהיחס לקבוצה בטורים שלי לא הוגן. "אם מכבי הייתה משחקת כמו הפועל ונמצאת באותו מקום בטבלה, היית מפרגן לה עד בלי די", הוא האשים, "והפועל עוד קבוצה חדשה ביורוליג, אז מגיעות לה דווקא יותר מחמאות על ההישג".
הסכמתי עם הקביעה שלו. נכון, אם מכבי הייתה מובילה את היורוליג לאורך מחזורים רבים כנראה הייתי מפרגן לה יותר. אבל גם הסברתי שההשוואה הזאת היא קצת תפוזים לתפוחים.
הכתיבה הביקורתית על הפועל מזה שבועות לא מעטים נבעה מדאגה לגבי התהליכים שמתרחשים שם. אם מקומה ביורוליג היה מובטח כמו של מכבי, כנראה הייתי מתבטא בעדינות רבה יותר. אבל עבור הפועל, לרדת מתחת למקום השישי זה אסון שאסור שיקרה. בנוסף, היה גם הכדורסל המעולה שהקבוצה הציגה בתחילת העונה, שהפך לסטנדרט לפיו היא נשפטת מאותו רגע והלאה.
אז מה השתנה בהפועל? בהתחלה היא הייתה שלם שעולה על סך חלקיו. כיום היא שלם ששווה לסך חלקיו, ואולי גם פחות כי משום מה הפסיקו להשתמש בכמה מאותם חלקים (כן, תומר גינת, מדברים פה עליך).
הירידה של הפועל גם מתרחשת כשבמקביל רוב הקבוצות האחרות נמצאות בקו עלייה. הן מתגבשות, מפתחות שיטה, עושות שינויים בסגלים ועל הקווים כשצריך, אז היה ברור שמה שיידרש מהפועל כדי לנצח אותן בסיבוב השני זה יהיה שיפור משמעותי.
ומה קורה בפועל? וילרבאן, מהיחידות שכנראה לא מעניין אותן להשתפר, כמעט ניצחה את הפועל. פרטיזן, עם שינויים קלים בסגל ומאמן פחות אגדי מקודמו, מחקה הפרש עצום וניצחה את האדומים. באיירן, עם סגל טוב – אבל לא יותר מזה של הפועל – עשתה לה בית ספר, כשמה שבולט הוא הפער ברמת האימון: הגרמנים, עם שועל ותיק משלהם על הקווים, שיחקו כדורסל קבוצתי וזריז שהבליט את כל היתרונות שיש לקבוצה בסגל, עם חדירות והוצאות כדור לקלעי השלשות המעולים, עוד ועוד הנעת כדור, וסלים קלים במתפרצות ובמשחק מעבר. הפועל, למעט ברבע הראשון, התבססה על מהלכי אחד על אחד, לא שיחקה מספיק פנימה למרות שלגבוהים שלה היה יתרון על אלה של הגרמנים, וכשהכל נתקע בהתקפה - לאיטודיס לא הייתה שום תשובה. הוא הוכרע בנוק אאוט.
אני לרגע לא מזלזל בתרומתו של המאמן היווני להפועל. הוא בנה שם קבוצה גדולה עם שיטת משחק מרתקת. אבל מבחינת היכולת לשנות ולאלתר בין משחק למשחק ובתוך משחקים – בזה הוא הפסיד העונה ללא מעט מאמנים.
אז נכון, להפועל יש נסיבה מקלה: אלייז'ה בראיינט, כנראה השחקן הכי יציב וטוב שלה, לא שיחק בשני משחקי ההפסד. אבל אם הפועל לא יכולה להתמודד עם המחסור של שחקן אחד, טוב ככל שיהיה, מה זה אומר עליה?
לטעמי, זה אומר לפחות שני דברים. אחד, שהשחקנים שם גדולים מהשיטה במקום להפך. זו בעיה, כי להפועל אין את הסגל הטוב היבשת, לא השני, וזו שאלה גדולה אם אפילו את השישי. ואם היא לא תשחק טוב יותר מאיכות הסגל שלה, אם לא יהיו מחליפים שיוכלו להיכנס לנעליים של כל מי שחסר, זו תהיה בעיה.
יש לציין שכבר מתחילת העונה טענתי שלמרות סכומי העתק (בקנה מידה ישראלי) שהושקעו בבניית הקבוצה, יש שם כמה חוסרים. רוב הזמן דיברתי על עוד שחקן גבוה ואתלטי בעמדה מספר 4, אבל לא בטוח שלא חסר גם עוד יצרן נקודות או שחקן בעמדה מספר 3, לזמני פציעות או כשסתם לא הולך. זה נשמע גרידי, אבל הפועל מכוונת לגדולה, וזה מחיר הגדולה.
למרות שההידרדרות של הפועל היא תהליך, אתמול היה בה רכיב חדש. לקהל נמאס סופית מהיחס המקפח לשחקנים ישראלים, והוא לא היסס להראות את זה. אותו חבר שהזכרתי קודם אמר לי השבוע: "מבחינתי שהפועל תפסיד כמה משחקים באירופה, אבל שים מדר, תומר גינת, גיא פלטין ובר טימור יקבלו דקות באופן מכבד". אמרתי לו שהגישה הזאת מוטעית בעיניי, אבל במשחק מול באיירן ראינו שהוא לא לבד.
איטודיס הצליח להינצל עד כה מהאירוע הזה בגלל צירוף יוצא דופן של נסיבות: הפועל ניצחה הרבה בתחילת העונה, אז האוהדים הבליגו גם אם היו לא מרוצים, והיא גם שיחקה הרחק מהבית בגלל המלחמה אז היציעים היו ריקים ולא היה המון שיביע את דעתו.
אתמול, כשים מדר הוחלף בתחילת המחצית השנייה אחרי שלוש דקות, הקהל הגיב בשריקות בוז סוערות. זה לא שמדר היה כל כך טוב. לקהל פשוט נמאס שהישראלים הם תמיד הנאשמים המיידיים בחוסר ההצלחה. איטודיס הגיב בפרצוף של "לא מבין מה הם רוצים", אבל הכניס בתגובה את תומר גינת, שנשאר במגרש עד הסיום. הבעיה הייתה שהפועל כבר נקלעה לפיגור עצום, וגינת גם שיחק פחות טוב מאשר בתחילת העונה, תקופה שבה הוא קיבל דקות באופן קבוע. השלשות שנכנסו אז, לא נכנסו הפעם. פועל החמיצה בגלל זה הזדמנות לחזור למשחק, אבל אם איטודיס חושב שזו הוכחה שהוא צדק בייבושו של גינת, הרי שזה בדיוק ההפך: כשגינת קיבל 12-15 דקות במשחק הקבוצה שלו ניצחה. מרגע שהוא יובש לחלוטין וג'ונתן מוטלי קיבל את כל הדקות שלו בעמדה מספר 4, הפועל מפסידה.
זה לא שמוטלי שחקן רע. הוא נפלא. ואם כדורסל היה משחק של אחד על אחד, הוא גם יותר טוב מגינת. אבל כדורסל משחקים בחמישייה, ויש משמעות גם להשפעה של הנוכחות שלך במגרש על מי שסביבך. גינת די נמוך לעמדה, אבל הוא מאוד זריז. הפועל, למרות היותה קבוצה של גארדים בעיקר, היא קבוצה כבדה ואיטית. עם מוטלי ב-4 זה חמור אף יותר. גינת הופך אותה לקבוצה מהירה יותר, נע בצבע יותר מכל שחקן אחר, וזה אומר עוד סלים קלים - נכס חשוב בתקופה שבה בהרבה משחקים הקבוצה מתקשה לעשות סל.
גם בהגנה יש לגינת יתרון משמעותי. הוא אולי לא מספיק פיזי כשומר אחד על אחד מול גבוהים מסיביים, אבל כשמשחקים מול הפועל פיק אנד רול שמוציא את דן אוטורו החוצה, גינת יודע לסגור את הצבע ולקחת ריבאונד יותר טוב מכל אחד אחר. ומאחר שזה נשק פופולרי מאוד אצל היריבות, היית מצפה שהוא ישחק הרבה יותר. הוא כנראה גם שומר שמתאים לשחקנים אתלטיים כמו מריו הזוניה ודומיו, שגרמו לאחרונה הרבה נזק להפועל.
האוהדים מבינים את זה. הם לא מוחים רק מפטריוטיות. הם מבינים כדורסל. איטודיס, משום מה, בחר לייבש את גינת. אז נכון, היה צריך למצוא דרך לשלב את מוטלי, אבל הדרך שבה זה נעשה גבתה מחיר כבד מדי. והשאלה היא מה הולך לקרות מעכשיו.
לסיכום: הכתובת הייתה כבר זמן רב על הקיר. אני התרעתי שהמלך הוא עירום. אולי עירום זה מוגזם, כי בכל זאת הפועל עוד בצמרת, אבל שיש בעיות קשות בגרדרובה שלו. אנשים רבים העדיפו לדבוק באופוריה ולקוות שהכל יסתדר. זה לא עובד ככה. מי שלא יביט למציאות בעיניים לא יוכל להשיג את יעדיו. הפועל צריכה להתעורר.
מכבי ת"א מציגה: עד שהכל נחרב
גם למכבי ת"א היה ערב שהסתיים באכזבה עם הפסד חוץ לוולנסיה, דווקא אחרי ששלטה במשחק לאורך דקות ארוכות. המחצית הראשונה הייתה של מכבי, שהציגה איזון מושלם בין משחק חוץ למשחק פנים, ניצלה את יתרון הגובה שלה בכמה וכמה עמדות וגם הצליחה לעצור את ההתקפה המוכשרת של ולנסיה, שקלעה שלשות באחוזים נמוכים מהרגלה.
פתיחת המחצית השנייה הייתה הרגע שבו הכל התחיל להיחרב. ולנסיה עשתה ריצה ועלתה ליתרון, קטש ויתר על ההרכבים הגבוהים שאיתם שיחק במחצית הראשונה, והוציא את רומן סורקין לייבוש ארוך. בטווח הקצר זה עבד: הסחף נעצר, ולנסיה נבלמה לכמה דקות, מכבי חזרה זמנית להוביל.
אבל בטווח הארוך היו לזה מחירים כבדים. ראשית, להגנה של ולנסיה היה הרבה יותר קל להתמודד מול ההרכבים היותר נמוכים, היא כבר לא נתקלה באתגרים מייאשים, וזה פינה לשחקני הקבוצה הספרדית ליותר אנרגיה למשחק ההתקפה. במקום לזרוק שלשות – פיתוי שיש לך כשמולך קבוצה גבוהה ואיטית יותר – הם עברו לחדירות של הגארדים הזריזים שלהם, וכשבאה עזרה הם הכניסו כדורים לגבוהים שסיימו בסלים קלים. מדובר בשחקני קו קדמי פחות מוכשרים מאלה של מכבי, אבל הפעולות של שחקני החוץ סידרו להם מצבי הטבעה בלי שאף שומר היה באופק.
למכבי אין יותר מדי שחקני חוץ שיודעים לשמור על שחקנים מהירים. ברגע שהמשחק הפך למאבק בין גארדים, הוא כבר היה בשדה של הספרדים. לקטש אסור היה להתפתות לזה. הוא היה צריך להתעקש לחזור בשלב כלשהו למשחק הפנים כדי להאט את המשחק של ולנסיה ולשבש אותו. זה לא קרה בזמן. חבל שכך, כי זה משחק שאפשר היה לנצח בקונסטלציה מסוימת. מצד שני, כשמשהו מצליח לך, קשה להפסיק בו. אם קטש היה מתמיד בהרכבים הגבוהים וההפרש היה תופח, היו מאשימים אותו שהוא לא מגיב למה שקורה במגרש. ועם זאת, לא לשתף את סורקין לאורך כל כך הרבה דקות, ולתת למרסיו סנטוס כל כך הרבה קרדיט על חשבונו, זה דבר שחזר כבר כמה פעמים ונדמה לי שלרוב הנזק עלה על התועלת.
גם אתמול בלט המחסור של מכבי בשחקנים. ג'ון דיברתולומאו בטח היה יכול להועיל עם שמירה על הסילונים של ולנסיה, לוני ווקר יכול היה כנראה לספק כמה מהלכי אחד על אחד מול שומרים נחותים פיזית כשהכל נתקע. לא תמיד את ההבדל עושים כוכבים. לפעמים מחליף עם תכונות ייחודיות הוא מה שחסר לך לכמה דקות, וזה יכול להיות ההבדל בין ניצחון להפסד. בהיעדרם, ג'ף דאוטין קיבל כמה דקות והיה די נזק. זה מה יש. זאת תקרת הזכוכית. ובהתחשב בנסיבות, זה היה משחק לא רע.
