עבור מכבי ת"א המשחק מול בית"ר ירושלים הציע אפשרות להשלים אוסף נדיר, לסיים את האלבום. למכבי חיפה היא נתנה שלוש, להפועל ת"א ארבע, לבאר־שבע אותו דבר. תנצח את בית"ר ואפשר יהיה לסדר את ארבעת הקלפים הללו מאחורי זכוכית, לתלות על הקיר ולשלב רגליים. לנצח את כל היריבות שלך במאבק מחומש? הישג בלתי נתפש. מבחינת מכבי זה היה משחק על הכל, אבל לא על כלום. אפשר היה להרוויח הרבה יותר מאשר להפסיד. גם 10 מ־12 בקרבות ישירים זה טוב מאוד.
לא כך במקרה של בית"ר, שלמרות ארבעה ניצחונות רצופים עדיין סוחבת על הגב את שני ההפסדים בתחילת העונה. הפסד במשחק הזה פירושו מרחק אסטרונומי של שבע נקודות מקבוצה שכל המבחנים הקשים כבר מאחוריה, כשלבית"ר עצמה עוד נותרו משחקים מול מכבי חיפה ובאר־שבע עד סוף הסיבוב. זה היה משחק העונה של בית"ר. אי־אפשר היה להרוויח הכל, אבל אפשר היה בהחלט להישאר עם כלום.
זו הייתה הנחת המוצא לפני המשחק. בפועל לא היה הבדל משמעותי בין שתי הקבוצות. שתיהן עשו הכל כדי להפסיד. כל אחת ביצעה מספיק טעויות, איבדה את הכדור מספיק פעמים, כדי לייצר מותחן רב־שערים, אבל ההתקפות פשוט סירבו לשתף פעולה. כמו נדנדה, הכדור עבר מצד לצד, למעלה־למטה, מכבי־בית"ר, רק כדי לסיים באיזון, עם שתי קבוצות שתלויות באוויר. זו לא השלימה את האוסף, וזו לא נפלטה מהמרוץ.
בית"ר אולי לא השיגה את הניצחון שהייתה חייבת, אבל היא לכל הפחות נמנעה מההפסד שהיה אסור לה בכל מחיר להפסיד. ביחס ישיר להיעדר התכלית של עומר אצילי, שהוא בין האחראים לכך שבית"ר לא כבשה במשחק הזה, כך בריאן קרבאלי אחראי לכך שבית"ר לא ספגה. אם הוא היה רשת ולא בן אדם, מכבי הייתה מנצחת 0:4. הכדור פגע לו בכל החיבורים. הבלם הקולומביאני של בית"ר עצר ארבעה שערים בגופו, מתפקד כשוער בלי ידיים. את מה שמיגל סילבה עושה עם כפפות, הוא עשה עם שרירי הבטן. בדקה ה־89 זה היה כך הלכה למעשה, כשקרבאלי נותר לבדו על הקו מול דור פרץ, כמחסום אחרון בין מלך השערים של הליגה ליתרת העונה של בית"ר. איכשהו, קרבאלי שלח רגל והציל כדור ששוערים לא אמורים לקחת עם היד. אבות יספרו לבנים שלהם על ההצלה הזאת, אבל הם לא יאמינו. מזל שהמציאו את הטלוויזיה.
ההחטאה של פרץ
(צילום: עוז מועלם)
זו הייתה שבת טובה במונחים של ליגת העל. אף שחקן לא צולם כשהוא מקבל מזומן מהיציע, אף מאבטח לא הכה אוהד, ובכל המגרשים קיימו כלשונו את חוק היסוד שקובע שעל כל קבוצה להסתפק ב־11 שחקנים בכל עת, אלא במקרה של כרטיס אדום כמו זה שקיבל אנדריאן קרייב. להפועל ת"א היו 90 דקות להגניב שחקן למגרש בלי שמישהו ישים לב – וזה אפילו לא היה מעניק לה 12 שחקנים – והיא עמדה בפיתוי. הנה, יש התקדמות.
הבעיה היחידה היא שלכל שבת יש מוצאי שבת, או נכון יותר – יום ראשון. אל הבמה מתפרצת עירוני טבריה, מונופול השערוריות של ליגת העל, הקוקה־קולה של הפרשיות, הקבוצה היחידה בישראל שכאשר אומרים "433" בעניינה לא מתכוונים למערך אלא ללהב. במקרה שלה, לשופטים אין משרוקית אלא פטיש, ו־VAR בעולם המושגים שלה זה בית המשפט העליון. במקום כרטיסים אדומים – מעצרי בית. לפעמים נדמה שהרעיון הוא להעתיק את הפעילות מליגת העל, הסביבה התחרותית הקשוחה ביותר של המקצוע, למסגרות נוחות יותר להתמודדות כמו ליגת בתי הסוהר במחוז הצפון. אם טבריה רק תחליף את מדיה לכתום, היא יכולה להגיע עד לליגת האלופות, וזאת בתנאי שיותר לראשיה לצאת מהארץ, כי הרי לארח כאן אי אפשר.
עירוני טבריה
(צילום: עמרי שטיין)
האינסטינקט הוא לראות בטבריה מישהי שמביישת את הכדורגל הישראלי, שמנמיכה את הסטנדרט שלו למקומות סמי־עבריינים לכאורה שממיטים קלון על כל היתר. במבט רחב יותר, עירוני טבריה לא מזיקה לכדורגל הישראלי. היא משרתת אותו, בן סורר שהתנהגותו המביישת מנרמלת את המעידות של כל היתר. היא מרדדת לכדי מבוכה חיננית את מה שבעולם בלעדיה היה פותח מהדורות חדשות. עשרה קבין של מחדלים ירדו על ליגת העל, תשעה נטלה טבריה. כשתיאסף אל אבותיה בעונה הבאה ותחזור לליגה הלאומית, המפסידות הגדולות יהיו כל הקבוצות שבהשוואה אליה מרגישות כמו פרמייר־ליג.
קשה מאוד להיות הפועל באר־שבע בימים אלה. אמנם יש צרות גדולות יותר מאשר להיות הנציגה הישראלית היחידה בשלב ליגה אירופי, אבל הן לא רבות. בזמן שמכבי ת"א יכולה לעשות שנ"צ בין מחזור למחזור ולבחור את ה־11 החזקים ביותר שלה לכל משחק בלי לנהל חישובים מתקדמים, האלופה צריכה לעלות מול הפועל ירושלים עם מגינים מחליפים ובלי החלוץ המוביל שלה, לשלב את אליאל פרץ מול טבריה רק בדקה ה־70, ובאופן כללי לעשות שמיניות באוויר עם הסגל שלה כי שלושה ימים קודם לכן היא שיחקה בהולנד וארבעה ימים לאחר מכן היא תשחק בגרמניה, ואחרי עוד ארבעה ימים בחיפה.
כאב ראש לקוז'וך
(צילום: הרצל יוסף)
לשם כך טוב שיש סגל עמוק, וגם רוטציה רחבה לא אמורה להיות רחבה מספיק כדי שתיתקל בבעיה מיוחדת מול שמונה קבוצות, אבל באר־שבע מועדת יותר לפורענות. היא משחקת עם יד אחת קשורה מאחורי הגב בעולם שנועד לשתיים. כשלפחות נכון לרגע זה יש חמש קבוצות עם אספירציה לאליפות, כל מעידה מול הפועל ירושלים ודומותיה היא טעות שיכול להיות שיידרשו שבועות רבים לתקן. הפסד להפועל ירושלים, ובאר־שבע צריכה שארבע קבוצות אחרות, שהיומן שלהן משמעותית פחות עמוס משלה, יפסידו גם הן לאיזו הפועל ירושלים כדי שהסטייה תתיישר. בהצלחה עם זה. לא שלוש נקודות באר־שבע הצילה שלשום עם הקאמבק במחצית השנייה – אלא ה־12 שהיא לא תצטרך לחכות שארבע היריבות שלה יאבדו גם כן. נא לתגמל את איגור זלאטנוביץ' בפרמיה לפי המפתח הזה.
