זהו, הפועל תל אביב עמדה, שוב, ביעדים שלה. שנתיים עברו מאז שעופר ינאי הפך לבעלים הראשי והרשמי שלה, נטל את המושכות של הכרכרה האדומה והצהיר שבכוונתו לדהור איתה הכי רחוק ומהר שרק אפשר. בזמנו, ראו בו לא יותר משאפתן יהיר, ראוותן פרובוקטור שרק מחפש אש, אקשן ותשומת לב. שנתיים אחר כך, זה עדיין יכול להיות נכון. אך אם שאפתן משיג את השאיפות שלו, ואם יהיר מציג קבלות - האם זה משנה?
באביב 2024, לפני קצת יותר משנתיים, הודחה הפועל תל אביב בפעם השנייה ברציפות ברבע גמר היורוקאפ. אז ינאי כבר היה בעל רוב המניות במועדון (כ-51%), אך לא רוב מוחלט כמו היום. יחסיו עם עמותת אוסישקין, מייסדת המועדון ובעליו עד הגעתו של ינאי, עוד היו בסדר - וכך גם עם קהילת האוהדים. הוא כבר הזרים כספים רבים למועדון, שעזרו לו להפוך לחבר של קבע ביורוקאפ ובצמרת הליגה בארץ. כחודשיים לאחר מכן, הוא טס עם שאר חברי ההנהלה לפיינל פור היורוליג שנערך בברלין. "אנחנו כאן עוד חמש שנים", הוא הצהיר שם. כמה שצחקו עליו אז, כמה שהוא צוחק עליהם בחזרה היום.
כאמור, טרם עברו שנתיים, ואי הגעה של המועדון האדום לפיינל פור אפילו תיחשב מעין כישלון. אחרי שרוב העונה בילתה במקום הראשון ובכולה בטופ 5 - נשאר לה רק לעבור את ריאל מדריד. חמש שנים? יצחק ינאי של היום על ינאי של אז, חמש שנים זה נצח. הוא סגר את החבילה בשנתיים.
ינאי הדגים לספורט הישראלי הצלחה ניהולית מסחררת. הנחתה של כוכבים ברמה שלא נחתו במועדון הצנוע מסורתית (בברלי, מוטלי), הישראלים המובילים (מדר, גינת) וכמובן המאמן המנוסה (איטודיס) - רק היוו מתאבן להיסטוריה שקבע העונה. אני יכול להמשיך בניים דרופינג, שמן הסתם רק ייעשה מרשים יותר ויותר, אבל המהות היא לא שם מסוים כזה או אחר, אלא שינוי מוחלט בכדורסל הישראלי.
האקסיומות שעליהן נשענו מאז ומעולם התגלו כלא אלא קונספציות שבירות שנדרסו תחת גלגליה של הכרכרה הדוהרת של ינאי. אם זה יכולת הצמיחה של מועדוני ספורט, אם אלה שחקנים ממעמד מסוים שניתן להביא, אם זהו תקציב עתק שניתן להשקיע - וגולת הכותרת, היפוך היחסים בין הפועל למכבי תל אביב. הענק המיתולוגי הצהוב התכווץ לממדיו הנוכחיים והעלובים (יחסית), מה שבולט עוד יותר לצד השגשוג המטאורי של האדומים מהצד השני של העיר. לא היה יכול להיות יותר סימבולי מזה שבמשחק השגת היעד המיוחל, העפלה לפלייאוף והבטחת מקום ביורוליג לעונה נוספת - היריבה הכנועה הייתה זו העירונית. במשחק שהיה לא כוחות.
כמה שינאי וקבוצתו שברו שיאים - ניהוליים, כלכליים, תדמיתיים, ובעיקר מקצועיים - הם גם שברו שיאים שליליים. תצוגות נפל כאלה של קהל במשחקי הבית של הפועל לא נחזו גם בימיה בליגות הנמוכות. עשרות בודדות שפקדו משחקים מסוימים היו מחזה עצוב לצפייה. יציעים שלמים שמרוקנים מאדם. בטח לעומת ההצלחה המסחררת של האחות הגדולה מהכדורגל בכל הקשור לקשרי קהילה ונתוני קהל, החיוורון של קבוצתו של ינאי היה בולט מאין כמותו.
אולי עם הריב עם ארגון האולטראס והסכסוך עם העמותה היה אפשר להתמודד. אבל באיזשהו שלב בדרך, גם הקהל הרחב נטש את הכרכרה. "העגלה נוסעת אין עצור", שר מאיר אריאל, וינאי השווה והעלה. הכרכרה הנטושה, העגלה הריקה אם תרצו, המשיכה לדהור ולדהור בלי להאט. לשחק באולם של היריבה האולטימטיבית? צ'ק. שחקנים ישראלים - מה להם ולקבוצה? חשבנו שינאי ראוותן פרובקטור? אז את כל התהליך של ריקון העגלה הוא דאג ללוות בפרובוקציות ראוותניות, ואכן השיג אש, אקשן ותשומת לב.
הכרכרה של ינאי ממשיכה לדהור, ועושה רושם שלא תעצור. הוא אמנם איננו "עני רש ומרושרש", כדמות בשיר של אריאל, אך אולי כן מביט בכמיהה בנשל הנחש, ותוהה אם יוכל גם הוא כך להגיח. לפתוח דף חדש עם הקהל, עם הקהילה המפוארת שמחרימה את מושא אהבתה כרגע. "בהשילי בלי כל חשש, תרבות של עור אשר יבש, וכמו חדש למחוז חפצי אגיע". שהרי, אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע - האם הוא נפל? אם קבוצה זוכה בתארים, מגיעה להישגים, מנפצת שיאים - ואף אוהד לא שם כדי לראות, לתמוך ולעודד - מה הטעם?
גם אתם רוצים להיות פרשנים?
איך זה עובד? פשוט מאוד: כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא.
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים.
אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים.
אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש.
