אם היו אומרים לכם לפני שנה וחצי, שבשנה הקרובה לא תוכלו להיכנס לאף אירוע ספורטיבי בעולם, בוודאי הייתם צוחקים ואולי גם משחילים קללה עסיסית בתגובה. הרי שום דבר לא ייקח לכם את האהבה הנצחית – הגעה למגרש ועידוד עם כל הלב והנשמה של הקבוצה שאתם אוהדים. אף אחד לא ייקח לכם את השמחה בסל ניצחון או את צרחות האושר משער מכריע בדקה ה-95, או את הרצון לנצח קבוצה גדולה ולרשום סנסציה כנגד כל הסיכויים. אתם לעד תהיו שם, ביציע, ותתנו הכל בשביל הניצחון. תהיו איתם גם בהפסדים, בכישלונות, בירידת הליגה, בתבוסות היסטוריות, באכזבות. האהדה לקבוצה תוציא מכם מישהו שלא חשבתם שאתם יכולים להיות, או מסוגלים להיות, בכל בשם האהבה לסמל. גם אם ידעתם שזה יגיע, לא הייתם מסוגלים להתכונן.
ב-5.3.20 אירע האירוע המשמעותי בספורט הישראלי בשנים האחרונות – ביום הזה נערך המשחק האחרון שבו הוכנס קהל באופן רשמי. אחרי ההדבקה ההמונית בדרבי התל אביבי, משרד הבריאות סגר הרמטית את ענפי הספורט וכפה על כולנו פגרה מוקדמת מהצפוי. פתאום צריך להתרגל לשגרה מוזרה של חיים ללא ספורט, שכללה נטישה מסיבית לערוצי החדשות, מדידות חום בכל יום, בידודים מבני המשפחה והחברים, עטיית מסכות בכל מקום וגם הבנה בינינו לבין עצמנו שעדיף לראות שידורים חוזרים של גוף בתנועה עם גלעד ינקלביץ' על פני הליגה הבלארוסית.
המשחקים מהבית נראו אנמיים לחלוטין, וגם רעשי רקע של קהל מוקלט לא יכלו לטשטש את זה. בתור אחד שהיה במשחק אחד ללא קהל, זה היה מראה עצוב. אצטדיון בלומפילד, שמכיל מעל 30 אלף מקומות, היה ריק מאדם, למעט כמה אנשי הנהלה. כל צעקה נשמעה למרחקים אדירים וניתן היה לראות על השחקנים שחסר להם הפוש שמגיע בדרך כלל מהאנשים שנמצאים מאחורי השערים. לכן, כשהגיעו החיסונים והמתווה להחייאת ענף התרבות נראה באופק, כל אוהבי הספורט הזמינו תור לחיסון, רק בשביל ההזדמנות לחזור למגרש כמה שיותר מהר.
בסופו של דבר, זה קרה. בהתחלה רק 300, אחר כך כבר 1,500 במגרש פתוח ו-1,000 באולם, ובעתיד הקרוב אולי גם שליש מתפוסת הקהל. לאט לאט האוהדים קיבלו את אשר רצה ליבם – לראות את מועדון חייהם על המגרש. גם אני עפתי על ההזדמנות שנוצרה והבטחתי את מקומי במשחק של מכבי תל אביב מול עירוני נס ציונה בהיכל מנורה.
במשחק עצמו לא קרה משהו מיוחד. ביום רגיל, או לפחות כמו שהתרגלנו אליו, זה היה משחק סטנדרטי. התוצאה לא הפתיעה יותר מדי אנשים, במיוחד לאור החולשה היחסית של נס ציונה בצבע וגם הבדלי הרמות. מכבי התפוצצה אחרי שאיבדה, כמעט מעשית, את המקום ביורוליג, ונס ציונה עשתה ניסוי כלים לקראת המפגש הקרוב מול קייב בשמינית גמר היורופקאפ. אבל בכל זאת היה משהו מיוחד באותו מפגש – סוף סוף היה קהל, והרבה ממנו.
האווירה הייתה מחשמלת. היציע המעודד של הצהובים, שהכיל באזור ה-80 אוהדים, סחף את כל ההיכל לשירה רצופה למשך 40 דקות. בפעם הראשונה מאז המשחק נגד אנאדולו אפס ב-4.3.20, ההיכל הרגיש מלא. כל סל הרגיש כמו סל ניצחון, כל התקפה הרגישה מכרעת וחשובה, בכל זריקת עונשין הלב פעם בעוצמה ובכל החטאה הלב הרגיש שבור. הרגשתי חי.
הרגש הזה בלתי ניתן להסבר. העוצמה של קהל, קטן ככל שיהיה, גדולה ברמות שקשה לדמיין. הייתי במשחקים של עשרה אוהדים בנהלל ובמשחק של 75,000 אוהדים בקאמפ נואו, הייתי בגמרים וגם בקרבות תחתית. חוויתי כל רמה של ספורט שאפשר לחוות במסגרת הישראלית. בחיים שלי לא התרגשתי כמו באותו משחק. רגע הכניסה למגרש הפך בן רגע ממשהו נורמטיבי לסוריאליסטי, ואני בטוח שאלפי האוהדים שפקדו השבוע את המגרשים הרגישו כמוני. דבר שנראה כל כך טריוויאלי נהפך לחלום רטוב, ופתאום הפך לרגע מתוק.
האירוע הגדול באותו יום בכלל לא התרחש במהלך המשחק, אלא בסופו. שחקני שתי הקבוצות ניגשו להודות לאוהדים שלהם. האירוע הנפוץ והאולי גם קצת שולי ומובן מאליו, נהפך לרגע עם משמעות עמוקה יותר. אותו רגע הפך להצהרה מצד הקהל – חזרנו, ואנחנו כאן כדי להישאר.
הקורונה עוד רחוקה מלהיגמר. למרות מבצע החיסונים המרשים, הווירוס עדיין איתנו והחשש מהתפרצות חוזרת של המגפה תלווה אותנו, ככל הנראה, עד לשנה הבאה, אבל העתיד נראה ורוד. נוכל לחזור להתפלל בפנדל מכריע או זריקת עונשין בשנייה האחרונה, לעודד את הנבחרות הלאומיות, לשרוק בוז ליריבות, להתאכזב מהפסד כואב ולבכות מאושר אחרי זכייה בגביע. רק הפעם, במקום שנעשה את זה לבד מהבית, נעשה את זה עם עוד אלפים לידנו במגרש.
המשחק בין מכבי לנס ציונה עוד ישוחק העונה לפחות פעם אחת, כמו כנראה גם המשחקים בין ביתר ירושלים להפועל כפר סבא ובין הפועל ירושלים לעירוני רמת השרון, אבל זה לא יהיה אותו דבר. ההתרגשות מלראות ספורט במגרש הפכה למיוחדת יותר מאי פעם. לכל מי שאוהב ספורט, אני ממליץ לכם ללכת לראות משחק, בין אם זה בליגת העל ובין אם זה בליגה ב'. מה שתחוו שם יהיה רגש שונה, מיוחד, כזה שיצא לכם לחוות רק בפעם הראשונה שלכם כקהל, ובתקווה שזאת גם תהיה הפעם האחרונה, כי אף אחד לא יודע מה יקרה אם שוב יקחו את האוויר לנשימה שלנו, הספורט.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
