כדורגל הישראלי, המילים משמשות כחומת מגן מפני המציאות או כדי להסתיר דברים אחרים. משמעות המילה "תהליך" היא שאין לנו מושג לאן הקבוצה הזאת הולכת. קלישאת ה"לשמור על צניעות" נועדה להסתיר מגלומניה. והעונה בית"ר ירושלים לקחה את קלישאת "אי אפשר לדבר על אליפות" לקצה. זאת אולי הקבוצה הראשונה בהיסטוריה שמגיעה למשחק העונה בפברואר, ועדיין מתעקשת לגרום לכולם לחשוב שזה עוד משחק. ממולה, הפועל באר־שבע מציגה גישה הפוכה לחלוטין: ברור שהיא רצה לאליפות. אין צורך לשאול את רן קוז'וך אם הוא רוצה להצהיר על כך.
התלונה הקבועה של אוהדי באר־שבע היא שהתקשורת לא סופרת אותם, ושהפוקוס תמיד נודד לבלומפילד או לבית וגן. אולי זה נכון, אבל זו המתנה הכי גדולה שהמועדון הזה קיבל. בתוך הוואקום התקשורתי הזה, הפסד להפועל ת"א בדקה ה־90 הוא לא אסון ותבוסה לטבריה לא מטלטלת אף אחד. אפשר להמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה. אין פסטיבל שבו מנסים לבדוק מי אשם, אין דרישה לפטר את קוז'וך. מנערים את האבק וממשיכים. בזמן שהתקשורת מתעסקת בדרמות המרתקות (והמעייפות לעיתים) של בית"ר ירושלים, באר־שבע הפכה לקבוצה הכי קטלנית בליגה. קינגס קאנגווה לא בשיאו, וזה לחלוטין בסדר. החלקים האחרים במכונה מחפים עליו. יש לבאר־שבע כל מיני צרות מקצועיות קטנות, אבל בסך הכל היא הכי מוכנה לאליפות מאז ימי ברק בכר. רק הצלחת עצמה חסרה, זה נראה כמו עניין טכני בלבד. כשבאר־שבע נמצאת בכושר טוב, אין לה מתחרות בליגה הזו. כשההתקפה שלה זורמת, אף אחד לא באמת יכול עליה. רק לקוות שייגמר 0:1 קטן.
אין צורך גם לתהות לגבי הכוונות של אלונה ברקת. ההחתמות של ג'אבון איסט ומוחמד אבו־רומי הן לא פעולות של מועדון שמחפש איך ליהנות מהדרך. הן משדרות דבר אחד: רוצים לזכות באליפות, ועכשיו. קוז'וך לא יוכל לומר בסוף העונה שאין לו ספסל, וב־0:0 בדקה ה־60 בפלייאוף העליון הוא יידע שיש לו מספיק כלים כדי לשנות את המשחק. בבאר־שבע, המילה "אליפות" היא לא משקולת, היא המנוע של הקבוצה. הנקמה על הצלחת שנגזלה לטענתה בעונה שעברה לא הושלמה, והיא לא תנוח עד שהיא תשיג אותה. באר־שבע התחילה את העונה בצורה מדהימה. אבל אתם יודעים מה יותר מדהים ויותר חשוב? יציבות. היא איבדה את המקום הראשון, והצליחה לחזור אליו בקלות. שום דבר לא מזיז אותה מהמטרה. בהתאם לקלישאה מאוסה נוספת, גם היא "לא מתייחסת לרעשי רקע". היא באה לטרוף, וזהו. היא משחקת בלי חלוץ מטרה יציב כבר עונה וחצי, אבל היא לא תבכה על כך.
באר־שבע בנתה לעצמה שלד מנטלי חזק יותר מכל מערך טקטי. היכולת להשאיר את המשברים מאחור תוך 24 שעות היא התכונה הכי חשובה בכדורגל. בזמן שבבית"ר כל הפסד הופך לדרמה קיומית על "האם אנחנו באמת טובים?", בבאר־שבע יודעים שהם טובים ומחכים למשחק הבא כדי להוכיח את זה שוב. אה, ויש לה את היתרון הקטן הנוסף שנקרא "ביתיות". לא ברור איך במדינת השכונה נבנה אצטדיון מדויק כמו טוטו־טרנר, שמתאים לה כמו כפפה ליד. טרנר במשחקי עונה הוא משהו אחר, מפחיד, ומולו עולה קבוצה שבכלל לא יודעת אם היא רוצה לזכות באליפות.
חיים בבועת טשטוש
בצד השני של הכביש, בית"ר ירושלים מציגה מחזה מרתק של הכחשה. ברק יצחקי, מאמן שמוערך בצדק על הכדורגל שהוא מנחיל, מתעקש להישאר בתוך בועת הטשטוש. כששואלים אותו על אליפות, הוא נסוג לציטוטים של "מוקדם מדי" או "אי אפשר לדבר על זה כרגע". אז מתי נדבר? מתי נגיד את המובן מאליו? האם האוהדים ממלאים את טדי מתוך ציפייה למקום שני?
הבעיה היא שאנחנו כבר בפברואר. במשחק העונה. הניסיון של בית"ר לצייר את עצמה כסינדרלה שהגיעה לנשף בטעות הוא לא רק לא אמין, הוא מחליש. כשמאמן מסרב להכיר בעוצמה של הקבוצה שלו, הוא משדר לשחקנים שלו שמשהו כאן זמני, שהפסגה היא מקום שבו הם רק אורחים. בית"ר עסוקה כל כך בניסיונות להנמיך ציפיות, שהיא עלולה לשכוח איך עומדים בלחץ של הציפיות האמיתיות. הגישה הזו יוצרת סדקים; כשאתה מפחד להגיד את המילה "אליפות", אתה בעצם מודה שאתה לא בטוח שאתה ראוי לה. בסוף, הנבואה הופכת למציאות: השחקנים לא עומדים בלחץ של טדי, הרכש של ינואר לא מספיק נוצץ, ונוצרת התחושה שבלי עומר אצילי - הקבוצה הזאת לא שווה הרבה. הנה, הפועל חיפה יוצאת מפיגור בטדי ומוציאה נקודה. אמרנו לכם שאנחנו לא מספיק טובים, אז אל תבואו אלינו בטענות.
באר־שבע לא פה בטעות. גם בשנים שבהן מכבי ת"א ומכבי חיפה שלטו, היא הייתה שם, ארבה. כשהאליפות נגזלה ממנה בעונה שעברה, היא לא שכחה. המהלך של אלונה ברקת עם פיטורי אליניב ברדה היה הצהרה על דרך: גם אם התקציב נמוך יותר, הציפייה היא להיאבק על תואר. בכל עונה.
הפער בין הקבוצות הוא תודעתי. באר־שבע ממוקדת כמו טיל מונחה. היא יודעת מה היא רוצה ולא מתביישת בזה. בית"ר, לעומתה, נראית כמי שמפחדת להסתכל למטרה בעיניים. אולי כי ברגע שאתה אומר "אליפות" בקול, אתה גם חייב לעמוד מאחורי המילה. ובכדורגל, מי שמפחד להצהיר בקול - בדרך כלל גם מפחד לקחת.
