וינסנט קומפאני אולי לוקח את ההישגים והתארים של באיירן מינכן לקיצוניות מסוימת, אבל הוא לא מחדש שום דבר. דומיננטיות מוחלטת בליגה וסגירת סיפור האליפות כבר בחורף, העפלה לגמר הגביע הגרמני, שיאי שערים, העפלה לחצי גמר ליגת האלופות (הערב ב־22.00, משחק ראשון, נגד אלופת אירופה פריז סן־ז'רמן), שילוב של צעירים במשחקי מפתח, וזכייה בסופר־קאפ הגרמני. הכי פיהוק שיש. כלב נשך אדם.
יש רק מקום אחד שבו ההצלחה של קומפאני במינכן היא אדם שנשך כלב. באיירן הוא מועדון מפלג. אוהדים רבים, בעיקר בגרמניה, שונאים אותו, את השחצנות שלו, את העובדה שהוא הרס את הכדורגל הגרמני, לדעתם, ונטל ממנו את התחרותיות. זו ביקורת מוצדקת: מאז שבאיירן פירקה את בורוסיה דורטמונד כשקנתה ממנה את כוכביה אחרי שתי אליפויות רצופות, אף קבוצה לא התקרבה למועדון הבווארי, פרט להבלחה אחת של לברקוזן תחת צ'אבי אלונסו.
המאמן הבלגי הפך את באיירן לקונצנזוס. מועדון שכמעט בלתי אפשרי לכעוס עליו או לשנוא אותו. זה לא רק קונצרט של כדורגל על המגרש, לא רק רוח הקרב, האחדות בין השחקנים, השילוב של הילדים לנארט קארל ואלכסנדר פבלוביץ', ההתברגות המחודשת של ג'מאל מוסיאלה, העובדה שמייקל אוליסה הפך לשפיץ הכי קטלני באירופה או הרעב הבלתי פוסק של הארי קיין לגולים. זה גם. אבל קומפאני הצליח בעיקר להאניש את באיירן, להפוך אותה לאהודה.
זה היה קודם כל תהליך פנימי. "הגעתי לבאיירן לפני עשר שנים כשפפ גווארדיולה היה מאמן", סיפר השנה הקפטן ג'ושוע קימיך, "וזה היה יוצא דופן להתאמן אצלו ותחת השיטות והחידושים שלו, והירידה שלו לפרטים. אבל אצל פפ היינו סגל של 23־25 אינדיבידואליים ממש טובים, אצל וינסנט משחקים בשיטה דומה, אבל אנחנו גוש אחד, יש הרמוניה קבוצתית, וכיף לראות אותנו כי כיף לנו אחד עם השני".
קומפאני הפך את באיירן לקבוצה יותר מפויסת, שלמה עם עצמה, עם מנטליות של חייל ב"אריות הים". שחקנים רבים קבוצה לא מציינים את היכולות הטקטיות שלו או את שיחות המוטיבציה, אלא את הקשר האישי עם שחקנים. אוהדים גרמנים רבים מוכנים לסלוח לקומפאני על הדומיננטיות המפחידה ועל הקאמבקים המטורפים, מתוך ידיעה שהמהלכים שהוא עשה בהרכב באיירן השנה יסייעו מאוד לנבחרת הגרמנית במשחקי הגביע העולמי בקיץ.
מה הבעיה? שהוא צבר צהובים ויצפה במשחק הערב מהיציע. ב"בילד" הסבירו: "קומפאני עצבני במיוחד על ההרחקה מאחר שהוא מתכנן בקפידה כל היבט של המשחק. הוא סומך לחלוטין על עוזריו, אבל רוצה להיות מעורב ככל האפשר כדי להבטיח שהכל יזרום חלק".
לנצח, אבל ברוחניות
הכדורגל של באיירן, מבחינה היסטורית, תמיד היה בסינכרוניזציה עם התדמית של העיר: תעשייתית, משעממת, גרמנית, עשירה, שחצנית. הניסיון להפוך אותה לבינלאומית תחת יורגן קלינסמן נחל כישלון חרוץ. גווארדיולה הביא משב רוח חדש, אבל בעיקר בנתיב המקצועי־טקטי. מאמנים גרמנים הובילו את באיירן להישגים הגדולים ביותר שלה בעשור וחצי האחרונים.
קומפאני, שמגיע מרקע לגמרי אחר, הביא איתו קמט חדש. בן מהגרים שנקלט באירופה דרך הכדורגל. השילוב האוטופי שכל מדינות אירופה חולמות עליו. באיירן של קומפאני היא עדיין קבוצה "מינכנאית" טיפוסית, אבל גם כזו שמדברת ומתנהגת ברוחניות. לא רק קבוצה שמדברת על תארים וניצחונות, אלא קבוצה שלא מתביישת לדבר על קשיים, על אמונה בעצמה ועל אמונה בכלל. כשלאון גורצקה מדבר על "קבוצה שנמצאת בחיפוש אחרי האמת שלה", זה לא משהו ששייך ללקסיקון של באיירן. האמת הייתה ניצחונות ותארים. קומפאני דורש מהשחקנים שלו להתלכד ליחידה אחת שנמצאת בחיפוש תמידי אחרי הזהות של עצמה, בלי קיצורי דרך, בלי קריצות, בלי לזייף. הניצחון הוא עדיין זהות הכל, אבל יש עוד דרכים להשיג אותו. ואפשר אפילו ליהנות מזה.
באיירן הוא תמיד מועדון מתוקשר, במרכז העניינים. הסגל שלו מלא בשחקנים טובים, עם אגו. אם היו לבאיירן יחסי ציבור רעים השנה, זה הגיע רק מהצוות הניהולי. קומפאני הצליח להביא שקט מקצועי חסר תקדים לבאיירן. לא היו שם שום בעיות משמעת, שום עימותים שיצאו החוצה.
בשבועיים האחרונים באיירן הצליחה לצאת מפיגורים משמעותיים בדקות הסיום בליגה. אלו היו משחקים שבאיירן יכלה לוותר עליהם. היא כבר זכתה באליפות, אבל היא נלחמה ועשתה קאמבקים בלתי אפשריים. הרעב של השחקנים שלה בלתי נגמר. זה נרשם לזכותו של קומפאני. גם ההדחה של ריאל מדריד ברבע הגמר, בעיקר במשחק בברנבאו, הייתה מאסטרפיס של הבלגי. הניצחון, מוקדם יותר העונה, נגד פריז בצרפת, הוכיח שבאיירן יכולה לנצח בכל סוג של משחק, ולגלות עליונות פיזית ומנטלית מוחלטת גם כשהיא בנחיתות מספרית. "תחת וינסנט, אנחנו תמיד מוכנים ותמיד יש לנו רעיונות", אמר הארי קיין לאחר הניצחון בפריז, "ואם צריך, אנחנו אוהבים להגן, אפילו אני".
"זה לא פשוט במועדון מנצח כמו באיירן לשמור על שחקנים רעבים", אמר השוער מנואל נוייר, "וינסנט איתגר אותנו לדברים שהם מעבר לאליפות או גביע. להשתפר כל יום באימון, להשתפר כל יום בקבוצה. הניצחונות, הגביעים, האליפויות הם עדיין מטרה, אבל הם החלק האחרון, הסופי, של הדרך שבה אנחנו הולכים כל השנה". כשנוייר מדבר כמו פיל ג'קסון, אתה יודע שמשהו השתנה. שחקנים שלא קנו את השיטה של קומפאני ואת הדיבורים שלו על אחדות, קשר, אחריות אחד כלפי השני, מצאו את עצמם מהר מאוד מחוץ לסגל ומחוץ לקבוצה, בלי קשר לכמה הם טובים. לירוי סאנה הוא דוגמה מצוינת לכך.
המבחן האמיתי
אף אחד לא ראה את זה קורה. קומפאני הוחתם במאי 2024, אחרי שירד מהפרמייר־ליג עם ברנלי. רגע השיא שלו היה קליפ מאימון שבו התעמת עם יוהאן ברג גודמונדסון. אף אחד במינכן לא חשב שהוא ישרוד, וכולם היו בטוחים שהוא רק מאמן מעבר, משחה ותחבושת לשריפות שהשאיר אחריו תומאס טוכל. העיתונאים חשבו שזה יקרה מאוד מהר, בעיקר לאחר שקומפאני הרשה להשמיע מוזיקה רועשת באימונים. פה זה בוואריה. פה ישנים בין שתיים לארבע.
רק שלקומפאני יש קרדיט עצום. הוא היה שחקן מעולה בקבוצות ובנבחרת, הוא התאמן תחת פפ, הוא מבין את הנפש של שחקנים, הוא מלא בכריזמה (תיזכרו בנאום המדהים שלו השנה לאחר התקרית הגזענית שבה היה מעורב ויניסיוס), הוא אומר את מה שצריך, והוא לא דורך לאף אחד על הבהונות.
זה הספיק עד עכשיו לתארים מקומיים, אבל מינכן היא מינכן וניתוחי אופי לוקחים זמן. אוהדי הקבוצה יכולים להיות מאוד מאושרים מהשינויים האסתטיים או באופי של הקבוצה, אבל השנה של וינסנט קומפאני, שלא בצדק, שוב תיבחן דרך הפריזמה של: האם הוא יעבור את אלופת אירופה בשבוע הקרוב, או ששוב הם "יצטרכו להסתפק" בתארים מקומיים שחוזרים על עצמם.
