רינאשימנטו רבותיי! רנסנס באיטלקית, תחייה מחדש. אין מילים אחרות לתאר כרגע את מה שעובר על איטליה, האומה האיטלקית, העם האיטלקי הנפלא, החם והמרגש הזה.
אנחנו האיטלקים פשוט לא מאמינים שזה קורה לנו. איזו שנה מטורפת של הצלחות אחרי הסבל הנורא ב-2020, שנת הקורונה, בה ארץ המגף ממש ראתה מולה את התהום. המדינה שחטפה בהתחלה קשה יותר מכולן, עם מספרי המתים הבלתי נתפסים, המראות המזעזעים של שיירות משאיות הצבא עם ארונות המתים, הדיכאון הלאומי, ההתכנסות של אזרחי איטליה בבתיהם, השירה והעידוד ההדדי מהמרפסות.
והנה, שנת 2021, הקורונה עוד ממש לא מאחורינו, אבל איטליה מקבלת תיקון, ועוד איזה תיקון מטורף. זה בכלל התחיל בעולם התרבות. מונסקין, לקהת הרוק החביבה, הצעירה והמגניבה מרומא, הדהימה כשניצחה באירוויזיון וריגשה אומה שלמה עם שיר בועט שסחף המונים ויחזיר בשנה הבאה את התחרות לרומא.
אבל זה היה רק האפריטיבו. המנה העיקרית הגיעה בחודש שעבר, עם ההישג הסנסציוני של הנבחרת המדהימה שבנה רוברטו מנצ'יני, הסקוואדרה אזורה, שהצדיקה את השבחים מהשנתיים האחרונות ודהרה עם כדורגל עוצמתי, שמח ומשכנע לניצחון ענק ביורו 2020. הזכייה הוציאה מיליונים לרחובות בפרץ אמוציות בלתי נשלט, אחרי שנה של סגרים בלתי פוסקים, של התרחקות מכל אירוע פומבי, מכל אולמות הספורט ומגרשי הכדורגל.
כולם יצאו החוצה בחגיגת ניצחון ענקית, תחושה של צדק, של נחמה, של תיקון. וזה בכלל לא היה הכל. רבים שוכחים שבאותו ערב קסום ודרמטי, בו ניצחה החבורה של מנצ'יני את האנגלים בוומבלי בדרך הכי מורטת עצבים שרק אפשר, הריעו מיליוני איטלקים למטאו ברטיני, הטניסאי האיטלקי הראשון אי פעם שהצליח להגיע לגמר בטורניר ווימבלדון היוקרתי, אולי החשוב ביותר. אז הוא נכנע בגמר לגדול מכולם, נובאק ג'וקוביץ', אבל הביא כבוד וגאווה ענקית לאיטליה כולה וגם חגג יחד עם נבחרת הכדורגל שחזרה יחד איתו במטוס לרומא.
איזה כיף, אמרו לעצמם האיטלקים, שנה מעולה. ואז הגיעו 20 הדקות המטורפות אתמול. אחרי שבועיים של תחרויות לא רעות בכלל לאיטלקים, עם שלל הישגים ומדליות, בין השעה 15.33 ו-15.53 חוו האיטלקים רצף אירועים כמעט קוסמי. תחילה הקופץ לגובה הכישרוני ג'אנמרקו (גימבו) טאמברי בן ה-29 שהדהים את האצטדיון בטוקיו ומיליונים מול המסכים כאשר קפץ הכי טוב, הכי גבוה וזכה (יחד עם הקופץ הקטארי) במדליית הזהב שאף אחד לא ציפה ממנו.
האיטלקים קפצו והשתגעו, האתרים התפוצצו מכותרות. אבל הם לא ראו כלום. טאמברי עוד לא סיים את החגיגות, לא ניגב את דמעות הניצחון, וכבר הדהים לאמונט מרסל ג'ייקובס (כן-כן, הוא איטלקי, אבא אמריקאי, אמא איטלקייה) ועשה את הבלתי נתפס, כשגבר על כל הפייבוריטים ולקח את מדליית הזהב עבור איטליה בתחרות המלכה, גמר ה-100 מטר.
ולחשוב שאיטליה עוד חגגה את עצם העובדה שהפך לאיטלקי הראשון אי פעם שהצליח בכלל להתברג בגמר של הריצה הכי יוקרתית. 20 דקות בהן קרנה של איטליה עלתה אתמול שוב גבוה לשמיים. אני מתפוצץ מגאווה, איזו שנה. והאמת, זה לא רק בספורט, וזה לא רק באירוויזיון. נראה שאיטליה, הילד החבוט של הפוליטיקה והכלכלה באירופה בשנים האחרונות, חוזרת למסלול החיובי גם בזירות הללו.
אחרי תקופה מביכה ממש בה במדינה הכל כך טובה ויפה הזו נתנו את הטון גזענים, לאומנים ופופוליסטים, שעיקר הכותרות שייצרו מבחינת המדינה היו התעמרות במהגרים וכותרות ריקות מתוכן, איטליה עכשיו מונהגת על-ידי מריו דראגי, מי שהיה נגיד הבנק האירופי המרכזי. האיש שנחשב כמי שהציל את גוש היורו כולו במשבר הפיננסי הגדול. הוא עכשיו על הגה, והתדמית כבר משתפרת.
הכלכלה כבר עושה צעדים גדולים של התאוששות. ואפילו במאבק בקורונה נרשמת הצלחה יחסית. קצב ההתחסנות, אחרי התחלה מאוד מהוססת, השתפר, ויותר ממחצית מתושבי המדינה כבר מחוסנים. ויוה איטליה.
