מנור סולומון לא עובד במשרד החוץ. רן בן שמעון לא מנהל את מערך ההסברה. ושחקני נבחרת ישראל, עם כל הכבוד למשקל הלאומי שאנחנו אוהבים להעמיס עליהם, לא אמורים לפתור את האנטישמיות ואת שנאת ישראל באירופה במשך 90 דקות. הם אמורים לשחק כדורגל.
אני כותב את זה דווקא בתקופה שבה קשה מאוד להפריד בין ספורט לפוליטיקה. מאז טבח 7 באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיו, כל הופעה של ספורטאי ישראלי או זמר באירוויזיון בחו"ל מקבלת משמעות נוספת. דגל ישראל על החולצה כבר מזמן אינו רק סמל על מדים. הוא מגיע יחד עם הפגנות, שריקות בוז, ביקורת על ישראל ולעיתים גם גילויי שנאה ואנטישמיות.
טוקלומטי מול קובנטרי
(צילום: Attila KISBENEDEK / AFP)
גם המשחק מול אירלנד לא התקיים בוואקום. הייתה סביבו אווירה טעונה מאוד כלפי ישראל. אבל כאן בדיוק אני רוצה לשים לרגע את כובע המאמן המנטלי ולא אוהד נבחרת (שקילל והתעצבן ויצא מדוכא...). כי כשאנחנו אומרים לשחקנים לפני משחק כזה "תענו להם על המגרש", "תראו להם מי אנחנו", "אתם מייצגים מדינה שלמה", זה אולי נשמע כמו משפט מוטיבציה מצוין, כזה שמתאים לסרטון עם מוזיקה דרמטית ודגל שמתנופף ברקע. אבל מבחינה מנטלית, לא בטוח שאנחנו עוזרים להם. יכול להיות שאנחנו פשוט מוסיפים עוד משקל לתיק שגם ככה כבד.
שחקן כדורגל צריך להתמודד עם יריבה, עם קהל, עם לחץ תחרותי, עם טעויות, עם ציפיות ועם הצורך לקבל החלטות בתוך שברירי שנייה. עכשיו תוסיפו לזה גם את האחריות "להחזיר" לכל מי שמתנגד לישראל. איך בדיוק מנצחים במשימה הזאת?שער בדקה ה-70 הוא ניצחון על האנטישמיות? ניצחון 0:1 משנה את דעת הקהל באירלנד? ואם הפסדנו, אז הפסדנו גם בקרב על ההסברה?
ברור שלא. וזאת בדיוק הבעיה.
אחד הדברים שאני עובד עליהם כמאמן מנטלי הוא ההפרדה בין מה שנמצא בשליטה שלנו לבין מה שלא. שחקני הנבחרת לא שולטים בעמדות של ממשלת אירלנד, בתקשורת האירית, בקהל, במפגינים או בדעת הקהל העולמית. הם כן שולטים, לפחות במידה מסוימת, בפעולה הבאה שלהם. במסירה. בסגירה. בתנועה בלי כדור. בתגובה לטעות. בתקשורת ביניהם. ביכולת להישאר בתוך המשחק גם כשהסביבה רועשת.
וכאן מבחינתי נמצא הסיפור האמיתי של המשחק. אירלנד אולי הגיעה למשחק בתוך מציאות פוליטית טעונה מאוד. ישראל הייתה צריכה להגיע אליו כדי לשחק כדורגל. ובכדורגל עצמו, אירלנד ניצחה. לא בהסברה. לא בוויכוח על ישראל. במגרש. זה לא אומר שהשחקנים לא רצו מספיק. זה לא אומר שהם לא היו מחויבים או שלא הבינו את גודל המעמד. אין לי, וגם למי שיושב בבית, דרך לדעת מה התרחש בתוך הראש של כל שחקן או בחדר ההלבשה. אבל מתוך עיניים של מאמן מנטלי, אפשר לשאול שאלה אחרת: עד כמה הצליחה הנבחרת לבודד את עצמה מכל רעשי הרקע ולהתרכז במשימה?
בעולם ניהול הפרויקטים אנחנו מכירים היטב מצבי משבר. כשפרויקט מסתבך, הדבר האחרון שמנהל טוב צריך לעשות הוא להיכנס לחדר ולצעוק: "חברים, כל עתיד החברה על הכתפיים שלכם". תודה באמת. עכשיו כולם הרבה יותר רגועים. במקום זה מפרקים את המשבר. מגדירים מה בשליטתנו, מחדדים אחריות, מנהלים סיכונים, מצמצמים רעשים ומתרכזים בפעולה הבאה.
בספורט זה לא שונה בהרבה. לפעמים הדרך לעזור לספורטאי לייצג את המדינה בצורה הטובה ביותר היא דווקא להוריד ממנו את האחריות לייצג את המדינה בכל פעולה. לתת לו להיות כדורגלן. ועכשיו אני מוריד לרגע את כובע המאמן המנטלי ושם את כובע האוהד הישראלי. גם אני רוצה לראות את נבחרת ישראל מנצחת דווקא במקומות שבהם הקהל נגדנו. גם בי ניצחון כזה מעורר משהו שהוא הרבה מעבר לשלוש נקודות. קשה לברוח מזה, ואני גם לא בטוח שצריך. אבל דווקא בגלל זה אנחנו צריכים להיזהר.
נבחרת ישראל לא יכולה לפתור את האנטישמיות, את שנאת ישראל או את משבר ההסברה שלנו. בשביל זה יש מדינה, ממשלה, דיפלומטים ומערכי הסברה. לנבחרת יש תפקיד אחר. לעלות למגרש, לנטרל ככל האפשר את הרעש, ולהתרכז בכדור הבא. כי בסופו של דבר, הדרך הטובה ביותר של נבחרת ישראל לענות על המגרש היא לא לנסות לנצח את אירלנד בוויכוח. אלא פשוט לנצח אותה בכדורגל.
אל אל ישראל
*הכותב הוא אוהד ירוק מלידה, מאמן מנטלי לביצועי שיא, מומחה לניהול פרויקטים וחי עפ"י העקרונות מהפסיכולוגיה החיובית
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד: כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא.
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים.
אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים.
אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש.
