רשע
לא יכול לסבול אוהדים של קבוצות אחרות
מאמין שבלי כדורגל אין אוהדים, יותר נכון בלי אוהדים כמוהו אין כדורגל. מגיע יותר מדי מוקדם למשחקים יחד עם עוד אוהדים כמותו, כדי לעודד (לא ברור את מי) וליצור אווירה, לעיתים אלימה. לא יכול לסבול אוהדים של קבוצות אחרות, ובאמת שעדיף להם לא לעבור לידו. בשבילו כל משחק הוא מלחמה, הוא כל כך אוהב את הקבוצה אבל רוב פרטי העידוד שלו הם בכלל של ארגון האולטראס אליו הוא שייך. כ"כ גאה בשיוך לארגון הזה עד שלא יסכים להעלות תמונה שלו לרשת כשהפנים לא מטושטשות. לפעמים יקבע מראש ללכת מכות עם תאום שלו, שרק במקרה אוהד את הקבוצה היריבה. גם את אוהדי קבוצתו הוא לא כל כך אוהב ולפעמים יקרא להם "מפונקים", רק כי לא זרמו עם השיר הגזעני שלו.
מחכה למשחק כל השבוע, אבל יעמוד לפעמים עם הגב למגרש, אפילו שהוא לא "איש גדר". מאמין בעידוד 90 דקות ברצף, אבל רק אם הקבוצה משחקת טוב, רק אם הוא מחליט מה שרים, ובתנאי שהמאבטחים לא עיקמו לו אף בכניסה. כמובן שאם מישהו ינסה להוביל עידוד ביציע בזמן שלא מתאים, הוא ינקוט נגדו צעדים. גרסת האינטרנט שלו כוללת פייק שמקלל את כל העולם שלא קשור לקבוצה שלו. כל השופטים נגדו, הקבוצות האחרות כרתו נגד קבוצתו ברית, והאוהדים של קבוצות אחרות הם במקרה הטוב מטומטמים. לפעמים שואל את עצמו אם הוא בכלל אוהב כדורגל, גם אחרים שואלים.
תם
"הפעם עולים למונדיאל"
טיפוס אופטימי מדי. מאמין שהזר החדש שנכשל בנוף הגליל יפרח דווקא אצלו, שהנבחרת אוטוטו עולה למונדיאל – כל מה שצריך זה להחליף מאמן. בכל עונה מחדש מופתע ממחירי הנקניקייה באצטדיון, יקטר אבל יקנה בכל זאת. יתבכיין על זה שכרטיס למשחק חוץ עולה 150 שקל אבל יעשה הכל כדי להשיג אותו. חושב באמת ובתמים שלעלות עם הנוער זה רעיון טוב ומשוכנע שרק שחקני בית יכולים לנהל את הקבוצה. בעד כל הקבוצות הישראליות באירופה ומתרגש מכל מדליה סתמית בג'ודו.
התם הוא חובב חישובים מוזרים (הפער מהמוליכה עומד על 10 נקודות ויש עוד ארבעה מחזורים? הכל אפשרי). מופתע מכך שהנבחרת ניצחה רק 1:2 את ליכטנשטיין. לא משנה אם הקבוצה בקושי שרדה בליגה בעונה הקודמת, שהבעלים בכלא, שהזרים החדשים הם בכלל שחקני כדוריד – תמיד יגיד "זאת העונה שלנו".
חכם
מודל לחיקוי
אוהב את הקבוצה אהבת אמת, ובניגוד לחברו הרשע היא באמת לא תלויה בדבר. יקניט את הקולגות לעבודה אחרי הפסדים אך ישתדל לא לעבור את הגבול. מגיע לכל משחק ואם אפשר גם עם הילדים, למרות שמתחיל להיות קשה עם הקללות והאלימות. קונה מרצ'נדייז רק בחנות הרשמית ולא יספסר בכרטיס אם הוא לא יכול להגיע. יש לו חברים קבועים ביציע, אמונות טפלות עתיקות שכוללות לפעמים תחתוני מזל (קורה גם לחכמים ביותר), שונא את היריבים אבל מבין שכשיוצאים מהמגרש הכל נגמר, והם אוהבים כדורגל בדיוק כמותו.
זוכר מי פתח בחצי גמר גביע הטוטו לפני 20 שנה ויודע לדקלם את ההרכב שפתח בדרבי הראשון בו היה. יעדיף לראות הפועל חדרה נגד בני סכנין מאשר את הפרמייר-ליג. רצה לקרוא לבן שלו על שם הקפטן, אבל ויתר על זה ברגע האחרון, עדיף לקרוא לנכד על שם הסב.
ושאינו יודע לשאול
מופתע בכל פעם מחדש כשיש פגרת נבחרת
"תגיד, כמה נגמר?" הוא יגיד לך כשיצאת מהאצטדיון כשקבוצתך הפסידה. הוא כמובן יודע את התוצאה, ולרוב עושה זאת נטו כדי לעצבן כשהוא עוטה ארשת תמימה על פניו. מופתע בכל פעם מחדש כשיש פגרת נבחרת ("כבר? אנחנו רק בספטמבר"). חושב שגביע הטוטו חשוב ("תואר זה תואר"). לא מבין למה כדורגלנים לא יכולים להתאמן עשר שעות ביום כמו מתעמלת אומנותית לא משנה באיזה מקום קבוצה – תמיד יגיד שהמאמן צריך ללכת הביתה. לפחות פעם בשנה הולך לראות את ברצלונה, ריאל מדריד, או פריז סן ז'רמן "כדי לחוות מחדש מה זה כדורגל אמיתי", ויחפור על הנסיעה הזאת עד אין סוף. בטוח שהוא יכול לפתור את כל תחלואי הכדורגל הישראלי, אם רק ייתנו לו הזדמנות.
