דימונה מזוהה עם הרבה דברים, אבל בשנים האחרונות, בכל חודש פברואר, היא הופכת לבירת ה"אקסטרים", של ישראל. אתגר ה-DMR (Dimona Mountain Race), שהתחיל כיוזמה צנועה לזכר תושבי העיר שנספו באסון הכרמל, הפך למפלצת של עוצמה. השנה, המרוץ שובר שיאים: לראשונה, לצד המקצים המוכרים, יזנקו הרצים למרתון שטח מלא – 42 ק"מ של סלעים, עליות קשוחות ונוף בתולי שמוציא מהמדבר את המקסימום שלו.
"אין עוד אירוע בדימונה שמביא כמות כזו של אנשים מבחוץ", אומר בגאווה יוחאי קייט, מנהל המרוץ. עבור קייט, המעבר למרתון מלא הוא לא רק עניין של קילומטראז', אלא הצהרת כוונות. "זה כבר אירוע בתוך אירוע. הלוגיסטיקה מורכבת פי כמה – יותר מתנדבים מקצועיים, יותר נקודות מים, בטיחות ללא פשרות. אנחנו לא 'מעגלים פינות'. הרגשנו שהקהילה בשלה לאתגר הזה. זה לא מרדף אחרי זמן כמו במרתון כביש בת"א – זה מסע של גוף ונפש".
הייחודיות של ה-DMR טמונה בחיבור שבין השטח הטכני הקשוח לבין החיבוק החם של הקהילה. בערב שלפני הזינוק, הרצים מתכנסים לארוחת פסטה ולהרצאה של אילן פריש על ה-DNF – אותם רגעים שבהם לא מצליחים לסיים מרוץ, ואיך קמים מהם הלאה. זהו מרוץ עם פילוסופיה: לנצח את המדבר, אבל גם לדעת לכבד אותו.
אבל אם יש מישהו שמסמל את רוח המרוץ יותר מכולם, זה יאיר ישראל בן ה-81. בילדותו ניצל מרעידת אדמה באגאדיר שבמרוקו, שם איבד את שתי אחיותיו; במהלך חייו עבר תאונת עבודה קשה שכמעט השביתה אותו, אבל האתגרים האלה רק דרבנו אותו לחיות. יאיר הוא הלב הפועם של המסלול. הוא התחיל לרוץ לפני 40 שנה כטיפול במתח נפשי, ומאז הוא לא מפסיק.
"המדבר בדימונה הוא ייחודי, אין בו צמחייה שתסתיר את העוצמה", מספר יאיר, שחוגג כל יום הולדת בריצה באורך שנות חייו פלוס קילומטר אחד לשנה הבאה (השנה רץ 82 קילומטרים!). "אנשים מפרגנים, לא רואים כל יום סבא שרץ מרתון. אני אומר לכולם - הגוף שלי מוכן, זה הכל בראש. אני מתמיד, וזה הסוד". השנה הוא יסתפק ב"חצי מרתון" בדימונה, רק כי שבוע לאחר מכן הוא כבר רשום למרתון ת"א. ככה זה כשאתה אגדה חיה.
ביום המרוץ (20 בפברואר) העיר כולה משנה פנים. עובדי רשות המרכזים הקהילתיים מתנדבים בתחנות, ובני הנוער הדימונאים מעודדים את הרצים שמגיעים מכל הארץ – ואפילו מחו"ל. הפרסים הכספיים קיימים – אבל הם לא 'האישיו'. אלא התחושה של כיבוש הפסגה והירידה המיועזת לאזור הקאנטרי בדימונה, שם מחכה להם הפינוק שאחרי.
בין אם אתם רצי עילית של 42 ק"מ או "אפרוחים" של 5 ק"מ, ה-DMR מזכיר לנו שספורט הוא קודם כל קהילה. כפי שמסכם זאת קייט: "אנשים מגיעים לרוץ ומגלים עיר אחרת לגמרי ממה שהכירו".
