הכדורגל הישראלי נפרד השבוע מאחד מסיפורי האהבה הגדולים בתולדותיו: זיו אריה והפועל ירושלים כבר לא. וזה לא עוד מאמן שעוזב עוד קבוצה אחרי עוד רצף הפסדים. זה אירוע. עכשיו הפועל ירושלים עלולה להפוך לעוד מועדון, וזיו אריה לעוד מאמן. וזה בדיוק הפחד. הוא היה חלק מרכזי בזהות של הקבוצה. לפעמים אפילו הזהות עצמה. אין הרבה מאמנים שיכולים להתגאות בכך שהם סמל של קבוצה.
הפועל ירושלים היא פרויקט מרשים ביותר, אחד המועדונים היותר־ייחודיים בכדורגל הישראלי, אבל גם סיפור יפה נתקע בסוף מול תקרת זכוכית מאוד פשוטה: כסף. התקציב מגביל אותה לממש את כל הפוטנציאל שלה. פעם היא במקום השישי ומרגישה כמו איום אמיתי על ההגמוניה, פעם היא נאבקת על הירידה ונראית כמו עוד קבוצה בלי אוויר. אלה החיים של קבוצה מסוגה. בלי בעל בית בזבזן, זה בערך המקסימום שהיא יכולה לשאוף אליו: עונה אחת טובה, עונה אחת קשה, ואז שוב לנסות להמציא את עצמה מחדש.
הפרידה הייתה בלתי נמנעת, כמעט כמו ההסתבכות המדאיגה בתחתית. בתקציבים האלה אתה חייב להמר בזרים ולקוות שיהיה בסדר. הישראלים הטובים באמת יקרים מדי, ומה שנשאר אלה שאריות, מציאות, שחקנים שצריך לשקם, מושאלים שאולי ייפלו לך טוב מאחת הגדולות. לפעמים זה עובד ומשיגים סדריק דון. לפעמים זה מתפרק, ואז כולם שואלים למה המאמן לא תיקן. אבל לא תמיד מאמן יכול לתקן סגל. לפעמים הוא רק האיש האחרון שנשאר לעמוד מול התקרה.
וזיו אריה עמד. בדרך שלו, כמובן. קשוח, עקשן, בלתי נסבל לפעמים, לא בדיוק המרואיין הכי נחמד. הוא לא בא ללטף, לא את התקשורת ולא את היריבות. אבל דווקא החגיגה של אוהדי בית"ר ירושלים, וגם של קבוצות אחרות ברשת, מוכיחה עד כמה הוא נכנס להם מתחת לעור. לא רק בגלל התוצאות הטובות שהשיג בשנים מסוימות, אלא גם בגלל הגישה הלא־מתנצלת שלו. גישה שלא ממש קיימת אצל מאמנים בקבוצות קטנות, שבדרך כלל עסוקים בלכבד כל יריבה, לפזר מחמאות, ולהגיד תודה על הזכות להפסיד 2:0.
אז מה עדיף? עוד מאמן ש"מכבד כל יריבה"? עוד אחד שלא יגיד שום דבר שעלול לעצבן כי הוא כבר חושב על הג'וב הבא? ככה לא מייצרים עניין סביב מועדון. ככה מייצרים שיעמום טוטאלי. זיו אריה הכניס צבע לליגה, והפועל ירושלים נהנתה מזה גם כשזה היה מעצבן, גם כשזה היה מוגזם, גם כשזה כבר התחיל להישחק.
עכשיו היא צריכה להיזהר. מאוד להיזהר. כי בלי אריה, הפועל ירושלים עלולה להפוך למ.ס אשדוד: קבוצה שמחליפה מאמנים, מחליפה שמות, שורדת איכשהו, מדי פעם מביאה זר מצוין כמו סדריק דון. נסו להיזכר מי עמד על הקווים בי"א לפני שנה או שנתיים. גם עכברי כדורגל כבדים יצטרכו רגע עם גוגל. אשדוד קיימת, אבל כמעט לא משאירה רושם. הפועל ירושלים, לפחות בשנים של זיו אריה, השאירה. וזה הרבה יותר ממה שאפשר להגיד על רוב הליגה.
