לישראל יש מסורת הישגים בענף הג'ודו ובספורט הפראלימפי. שניהם יחד הניבו מאות מדליות, כולל במשחקים האולימפיים והפראלימפיים. אבל כשמגיע השילוב "ג'ודו פראלימפי" תשתייכו ככל הנראה לאחת משתי הקבוצות: או שלא ידעתם בכלל על קיומו, או שהכרתם ואתם לא מבינים איך הוא עדיין לא פופולרי כאן.
התשובה לשאלה השנייה פשוטה: יש בישראל רק קבוצה אחת כזו, פראפייטרס – PARA FIGHTERS, שפועלת במועדון צנוע באבן־יהודה ולא נראית כמו הג'ודו שכולנו מכירים. כבר בכניסה לאולם האימונים לא רואים את הטטאמי, מזרן הג'ודו בצבעי כחול־צהוב־אדום, אלא חדר ג'ימבורי עם קירות מרופדים ועליהם הדפסי חיות. לא במקרה בחרה ירדן מאירסון, המקימה והמובילה של הקבוצה, להשתמש בחדר הזה.
בג'ודו הפראלימפי מתחרים בעלי ראייה חלקית או עיוורים לגמרי, ובשונה מענפים פראלימפיים אחרים, כדוגמת הכדורשער, כאן מדובר ברמת הלקות הגבוהה ביותר – במילים אחרות, מי שהראייה שלו טובה לא יכול להתחרות, והענף שייך לאלה שלקות הראייה שלהם לא קלה יחסית. ספורטאים שמרכיבים משקפיים צריכים להסיר אותם במהלך הקרבות.
אם נדמיין לרגע רק את ההתחלה של קרב ג'ודו, יעלו מיד שאלות כמו איך עיוור מגיע בכלל למזרן מחדר החימום, או איך הוא יודע היכן נמצא המתחרה שלו. התשובה לשאלה הזאת היא שהשופטים הם אלה שמכניסים את הספורטאים לזירה ולמעשה הופכים למלווים שלהם מהרגע שהמאמנים לא יכולים להיכנס פנימה. ומה נוגע לחוקים? הם בדיוק אותו דבר כמו בג'ודו שכולנו מכירים.
"הג'ודו הוא ענף תחושתי", מסבירה מאירסון, שהייתה בעצמה ג'ודאית בנבחרת הנשים של שני הרשקו ופרשה לפני שש שנים. "משתמשים הרבה בחוש המישוש. יש אצלנו בקבוצה ילדים מכיתה ב' ועד גיל 20. קבוצה מעורבת. אנחנו מתאמנים שמונה שנים. מעולם לא היה ג'ודוקא ישראלי במשחקים הפראלימפיים, ויש לזה סיבה. מי שלא בענף מגיל צעיר, אי־אפשר ללמד אותו".
"שייכות למשהו גדול"
הרעיון להקים את הקבוצה עלה אחרי שמאירסון קיבלה טלפון מאמא לבן לקוי ראייה, שרצתה לחזק לו את הביטחון באמצעות הג'ודו. "התחלנו בשיעורים פרטיים ואז הוא נכנס לקבוצה רגילה. כשהוא גדל היו כבר 30 ילדים, וזה היה הרבה מדי ספורטאים בשבילו. הבנתי שיש צורך בקבוצה ייעודית והתחלתי לרוץ עם זה. ראיתי מה זה נותן לילד הזה, סיבה לצאת מהבית, שייכות למשהו גדול".
לאחרונה זכתה מאירסון בפרס השנתי של קרן עזריאל, שנועד להוקיר את המובילים לשינוי חברתי באמצעות ספורט לא רק ככלי להישגים פיזיים, אלא כגשר לצמצום פערים, חיזוק הפריפריה והעצמת אוכלוסיות מוחלשות. מאירסון זכתה בפרס על הקמת והובלת הקבוצה, וביחד איתה בצוות אפשר למצוא את הג'ודאיות גילי כהן ושקד עמיחי, וגם את ערן פיקס מנבחרת הגברים.
הקירות המרופדים מונעים מהילדים לקבל מכות מיותרות. חוש השמיעה נוכח מאוד, למשל כשמגיע הרגע לצלם את התמונות ומאירסון משתמשת במחיאת כף על מנת להשמיע צליל ברור, שבעזרתו הם יודעים לאן להסתכל.
בקבוצה לוקחים חלק גם אופיר שולמן וסהר בר־עוז בני העשר, שמעבר לאימונים שלהם בג'ודו "הרגיל" מגיעים להתנדב עם לקויי הראייה. "אמרתי לירדן שאני באה ושיהיה לי כיף", אומרת אופיר. "רציתי גם לראות מה זה ילדים עיוורים ולעשות ג'ודו עם הרבה מגע. אני לומדת להכיר איך האחר מרגיש".
"הג'ודו עוזר גם לנו להשתפר ולהכיר עוד חברים. גם למגע ולמישוש התרגלתי עם הזמן", מסביר סהר.
מי שיכולה להיות פורצת הדרך היא איילת רון, כמעט בת 20, והספורטאית המובילה כאן. המשחקים הפראלימפיים בלוס־אנג'לס ב־2028 הפכו מזמן למטרה ולא רק לחלום, ורון יכולה להיות הנציגה הישראלית במשקל של מעל 70 ק"ג. רון, שמגיעה לאבן־יהודה ממודיעין בכל שבוע, אומרת עם חיוך שלא יורד מהפנים: "זה כבוד, מרגש אותי ברמות. אני מוכנה לעשות הכל בשביל להגיע לשם. זאת זכות לייצג את ישראל ואת המועדון. הג'ודו נותן לי משמעות, סיבה לקום בבוקר ולהמשיך גם כשקשה, ביטחון עצמי מטורף. אני מתאמנת חזק כדי להגיע קודם לאליפות אירופה".
"התאהבתי ונשארתי"
בקבוצה מתאמן גם אציל עיסה (12) מכפר־קאסם. "ההורים חיפשו לי חוג לעיוורים כשהייתי קטן", הוא מספר. "הג'ודו התאים לי. אני מאוד אוהב בו את העבודה בקרקע, ואני מתאמן עם איילת על זה. האולם הזה הוא הבית השני שלי. החלום שלי הוא להיות אלוף באולימפיאדה".
המוטיבציה הספציפית באימון הזה היא סביב החגורה השחורה. "זאת השאיפה שלי", מצהיר עברי ינאי (13). "דרך הג'ודו אני לומד להגן על עצמי בסיטואציות לא נוחות, מקבל כלים".
"אני הכי אוהב את הריתוקים", מצטרף אוראל סבג (14) לשיחה. "כיף לי כשאני בא לפה, אפילו שעכשיו אני משקיע יותר בלימודים. לפני שנתיים הייתי העוזר של ירדן בקבוצה הרגילה".
עמיחי, שעדיין מתאמנת כאמור עם נבחרת הנשים במכון וינגייט, מודה שהיא לא ידעה למה לצפות כשהגיע הטלפון ממאירסון. "מהרגע הראשון ראיתי מה הג'ודו נותן לילדים האלה: תחושת ביטחון, מסוגלות. ההתפתחות הזו שאני רואה לאורך השנים נותנת לי את הדרייב להמשיך להיות איתם. הם מרגשים אותי".
ואם תהיתם איך ממחישים לילד עיוור תרגילים, עמיחי מסבירה: "למשל, צריך להראות איפה הרגל של היריב נמצאת. אני לוקחת לילד את הרגל, ושמה אותה איפה שצריך. בפעם הבאה הוא כבר יבין לבד".
פיקס מתנדב בקבוצה כבר שנה שנייה. "התאהבתי ונשארתי", הוא מחייך. "רוב האוכלוסייה לא יודעת איך אנשים עם לקות ראייה עושים דברים בסיסיים כמו לנעול נעליים או לכתוב הודעה בטלפון, אז לאמן מישהו כזה זה הרבה יותר מאתגר".
