האירוויזיון בפתח, משחק העונה מגיע הערב, ואם כבר דרמה מוגזמת, קיטש, דמעות, אז למה לא לחבר בין השניים? במיוחד כשהפעם באמת מדובר במשחק העונה, לא אחד כזה שאנחנו מדביקים לו את התואר במחזור החמישי. אז רגע לפני שהכל מתפוצץ על הדשא, קבלו את גיבורי העונה בגרסת הפלייליסט: כל אחד יקווה לקבל דוז פואה. והמפסידים? הם כבר יגידו בסוף ש"זה רק ספורט", וינסו לשכנע בעיקר את עצמם שזה נכון.
קינגס קאנגווה | "יוניקורן"
קשר 50:50 עם תכונות של טוני ווקאמה, או מה שהיה קורה אם במעבדה היה מנסים ליצור הכלאה בין ווקאמה לצ'ארון שרי. מהיר אבל גם חזק כמו משאית. ישן בעמידה 85 דקות ואז מחסל את היריבה. הבעיה היחידה הן ההחמצות שגורמות לך לדפוק את הראש בקיר. והכי חשוב: לא ביישן. יצהיר על אליפות ויחייך כשיגידו לו שהוא השחקן הטוב בישראל. האם הוא יישאר פה אם ייקח אליפות? האם הוא יהפוך לסמל בבאר־שבע? אצל קאנגווה באמת הכל אפשרי. הוא יכול לכבוש שלושער הערב, ובאותה מידה גם להיעלם. הכוח של היוניקורן.
ג'אבון איסט | "הוריקן"
"רוקדת בסערה, אין לי מה להסתיר", שרה עדן גולן. לאיסט גם אין מה להסביר, היה לו ברור שהוא לא יכול להישאר יותר בהפועל חיפה, בזמנים משוגעים כאלה בליגת העל ובגיל 31 אין לו מה לחפש בפלייאוף התחתון. אז קצת כעסו עליו, ובסוף יואב כץ הבין שהוא כבר לא יוכל ליהנות מהוריקן איסט, כי הוא היה כבה. בבאר־שבע חיכו שהוא יתפוצץ, וכמו כל סערה הוא היכה דווקא כשהציפיות ירדו וכולם חשבו שהתחזיות היו מוגזמות מדי. שער ניצחון מול מכבי חיפה, שלושער נגד הפועל פ"ת. בבית"ר צריכים להתחיל להתמגן כבר מעכשיו. הג'מייקני הכי לא רגוע שקיים.
ירדן שועה | "דיווה"
בתחילת העונה ריב שלו עם אלמוג כהן טילטל את בית"ר ירושלים, אפילו התחילו דיבורים על עזיבה. היום אף אחד לא זוכר את זה. ככה זה עם כדורגלנים עם כישרון גדול מהחיים, תמיד יש סביבם דרמה. וכשאין כלום, מתחילים לחשוש שיש בעיה מתחת לפני השטח. האם הוא ועומר אצילי באמת מסתדרים? איך נקבעת חלוקת הפנדלים? מה זה משנה, "דיווה היא אימפריה". אסור להזכיר את שועה ואיל ברקוביץ' באותו משפט, אבל בכל זאת נעשה את זה. כן, הוא מזכיר אותו בראיית המשחק. וגם אוהדי היריבות מתלהבים ממנו בסתר ליבם. בכל משחק אתה ממלמל "וואו, איזה כדור" לפחות פעם אחת. שועה הוא גאון, וכשהוא מצליח - לאף אחד לא אכפת מגינוני הכוכבות.
עומר אצילי | "גולדן בוי"
הדהים את הכדורגל הישראלי בעונה שעברה (בעצת רב), וחזר לליגה כדי להמשיך בדיוק מאיפה שהפסיק. כובש באותה קלות שבה הוא נושם. הוא אחד מהשחקנים הגדולים ששיחקו בליגה שלנו, ואם ימשיך ככה יוכל להתקרב לרמות השליטה של ערן זהבי, אגב מוזהבים. כמעט בכל פעם שהוא כובש השדרנים אומרים שזה "בא משום מקום". זה לא מדויק. יותר נכון להגיד שזה בזכות העליונות המוחלטת שיש לו מול כל הגנה. לא צריך עשר בעיטות לשער כדי לכבוש, לא צריך ללחוץ יותר מדי כשאתה רמה מכל כולם. בלעדיו בית"ר הייתה לנצח הקבוצה מהמקום השלישי.
לוקה גדראני | "השקט שנשאר"
בלעדיו, ההגנה של בית"ר הייתה ממשיכה להיות כעיוורת לאור היום. המבט היה אחר והקור היה ממשיך לחדור פנימה. בלעדיו, בית"ר לא יכולה לעצור אפילו את מכבי חיפה. נופלת כבר באמצע המשחק ולא בסופו. בלם זר תותח הוא חובה כמעט בכל קבוצה אלופה. בית"ר מסתובבת שנים בלי הגנה, והעונה היא סוף־סוף מגלה איך זה לישון בשקט. אצילי, שועה וסמואל קאלו יכולים להתפרע, יש להם גב.
ברק יצחקי | "כאן"
הוא אחד השירים הכי ישראלים עם האצבע בעין של האנטישמים שנשלח לאירוויזיון. אפשר לפתוח דלת לשכנים, אז שייזכרו שהם אורחים. ברק יצחקי מכיר את טדי כמו את כף ידו, בעוד שרוב המאמנים בשנים האחרונות הרגישו כמו דיירים בשכירות. כן, הם יעשו כמיטב יכולתם. אבל זה לא הבית שלהם. גם יוסי אבוקסיס, שאוהדי בית"ר קיבלו חזרה כבן האובד, בגד בהם. יצחקי הוא הבן האובד האמיתי. גדל בבית"ר, אבל התמקצע במכבי ת"א. הבין היטב מה נדרש כדי להחזיר מועדון לצמרת ואיך מתנהלים נכון, ועכשיו מיישם את כל הלקחים בבית"ר בלי להתנצל. לקח לו המון זמן להוציא מהפה את המילה "אליפות", אבל ברור שהוא רוצה להביא אותה לחלקת האלוהים שלו.
רן קוז'וך | "הורה"
בהקמת המדינה לריקודי ההורה היה תפקיד חשוב ולא סתם היו לומדים אותם בבתי הספר. המטרה הייתה ליצור תחושת ביחד, ולבנות את הכימיה בין חלקי העם בכוח. להסתדר במעגל עד שתלמדו לחיות ביחד בהרמוניה. עד שנשמע איך בלבבות פועם לו זמר ישן ומחול. לקח לקוז'וך זמן, וכמו מורה מציק לריקוד בכלל לא הבינו למה הוא מתעקש על התנועות האלה. כשזה התחיל לרוץ, באר־שבע התחילה לשחק את הכדורגל הכי יפה בארץ והכי מסודר. אבל בשביל לקחת אליפות, גם קוז'וך הקפדן יודע שיש צורך ביצירת כאוס. לשחרר מהמונחים החכמים כמו "רסט דיפנס" ולשחק בפריסטייל.
אלונה ברקת | "נתתי לה חיי"
היא השקיעה מאות מיליונים, עזבה וחזרה פעמיים, לקחה לא פעם החלטות לא פופולריות. היא כתבה את ההיסטוריה של באר־שבע, כשאליפות הייתה קיימת רק בתיאוריה. המקום הקבוע של המועדון בצמרת הוא ההישג האמיתי. האוהד הכי אופטימי לא היה חוזה תסריט כזה – כל זאת בלי תקציבי הענק של מכבי ת"א ומכבי חיפה. בכל זאת, ברקת מעולם לא השלימה עם הבינוניות. הרבה בעלים היו מסתפקים במקומות 2־3, אבל מלכת המדבר שברה את הקונספציה לפיה חייבים להיות הכי עשירים כדי לבנות קבוצה מפחידה עם סוללת כוכבים.
אליאל פרץ | "עולה עולה"
היה ברור שאליאל פרץ טוב מכדי לבזבז את הקריירה בחדרה או בהפועל חיפה, אבל הקבוצות הגדולות לא הימרו עליו, כי הן יודעות שגם עונה טובה בקפריסין עלולה להיות מלכודת - עוד ישראלי עם חוזה שאי־אפשר לצאת ממנו במשך ארבע שנים. פרץ עשה את הקפיצה משחקן ליגה טוב לכוכב, ועכשיו גם הנבחרת לא יכולה בלעדיו. מי שהיה נראה כמו השלמה טובה לסגל, התברר כדבר האמיתי. הקשר שהמשחק שלו יפה כמו קשת בענן ויש לו אלף צבעים. חשבתם שהוא לא מספיק טוב לבאר־שבע? אולי כדאי לו להתחיל לחשוב על קפיצה נוספת לחו"ל, ביעדים יותר מרשימים מאוסטריה וקפריסין. מצד שני, הוא כבר על סף כניסה להיכל התהילה של הפועל באר־שבע.
ברק אברמוב | "דרך המלך"
הכובע ההפוך, התכשיטים הנוצצים והחולצות הפתוחות. רק חסר לו שרביט וברק אברמוב יוכל להכריז על עצמו כמלך ירושלים. ועוד לא הזכרנו את האקזיט הנאה שעשה לאחרונה. דרך המלך היא כנראה הדרך היחידה עבור הבעלים של בית"ר ירושלים, שעלה לליגה של הגדולים אחרי שגנב למכבי חיפה את עומר אצילי והפסיק את המנהג שבית"ר היא קבוצת מעבר לאחת מהמכביות. קראו לו שכונה, אבל אחרי הרבה מאוד שנים - נראה שהמועדון מנוהל. השיקום אחרי תקופת משה חוגג היה זריז, לבית"ר של פעם היה לוקח עשור להתאושש מזה. אברמוב לא רק הציל את העסק מפשיטת רגל, הוא החזיר אותו לימיו הגדולים.
