היי נבחרת, מה שלומך?
מקווה שהתאוששת מאתמול. אני לא. שנים אני נותן לך אהבה ומקבל בחזרה בעיקר אכזבות. בכל פעם אמרתי לעצמי שנתגבר גם על זו. אתמול, מול אירלנד, הבנתי שאולי די.
כשהשגת ארבע נקודות בשני המשחקים הראשונים במוקדמות מונדיאל 1998, התמלאתי תקווה. כשהבסת את אוסטריה 0:5 ואז ספגת שמונה שערים מדנמרק בשני משחקי הפלייאוף, נשבר לי הלב, אבל נשארתי. גם אחרי השער של אנדי הרצוג בדקה ה־90, כשכבר ראיתי אותנו ממשיכים לפלייאוף מול טורקיה, הצלחתי איכשהו לחזור אלייך.
פארוט כובש
(צילום: Attila KISBENEDEK / AFP)
ככה נראו היחסים שלנו. תיקו באירלנד או בשווייץ הספיק כדי שאאמין שוב. באתי אפילו לבלומפילד בשישי אחר הצהריים, לראות אותך מול יוון. אחרי 7 באוקטובר רציתי להאמין שהמשחק מול רומניה ייתן לנו, ולו לכמה שעות, משהו להיאחז בו. שוב קיוויתי. שוב חזרתי הביתה עם אותה תחושה.
אבל אתמול היה שונה. לפני המשחק ספגנו עלבונות, שמענו איך מדברים עלינו וראינו כמה קל להפוך את ישראל לרעה בסיפור. רציתי שתעלי למגרש ותיתני לי סיבה אחת להרים את הראש. תנצחי, תוציאי תיקו, או לפחות תפסידי אחרי מאבק. במקום זה ספגת שלושה שערים עוד לפני שהמשחק באמת התחיל.
אז את יודעת מה? זה נגמר. ולא משנה מי המאמן, מי זומן לסגל ומי עלה לדשא. התרגלתי לאכזבות ממך, אבל אתמול כבר לא הצלחתי לשכנע את עצמי שבפעם הבאה יהיה אחרת.
תפגשי את קוסובו, תתארחי אצל אירלנד בסרביה. תשחקי מול בלגיה, איטליה, ספרד או סן מרינו. אני צריך הפסקה. אפילו "סברי מרנן" ידעה מתי לרדת מהמסך, גם אם יש מי שיגידו שזה קרה שמונה עונות מאוחר מדי. הגיע הזמן שגם אני אבין את הרמז.
אין מדינה בלי דגל, ואין מדינה בלי המנון. מתברר שיש מדינה שהאוהדים שלה מרגישים שאין להם נבחרת. היי שלום, נבחרת ישראל. הלוואי שיום אחד תצליחי לשמח מישהו אחר.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד: כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא.
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים. אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים. אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש.
