בשורה התחתונה, ההפסד של הפועל ת"א מול הכוכב האדום צריך להתקבל בהבנה. מדובר במשחק חוץ מול קבוצה שיש לה יתרון על הפועל כמעט בכל עמדה במגרש (למעט הסנטר), בעיקר כשאלייז'ה בראיינט פצוע, ולהבדיל מהחלק הראשון של העונה, יש לה גם מאמן מצוין שיודע להפיק מה שצריך מחומר השחקנים שקיבל.
מה שכאב זו הדרך שבה ההפסד הזה הגיע. שלושה רבעים שבהם הפועל הצליחה להעלים את כל חסרונותיה, שהמאמץ הגדול אשר הושקע בהם נמחק במחי כמה החלטות לא נכונות ברבע האחרון, שבו הקבוצה קלעה רק שש נקודות.
זה היה מפגש בין שתי קבוצות מאוד דומות. הרבה מהלכי אחד על אחד של גארדים ופורוורדים, פחות התבססות על גבוהים. היתרון של הפועל, כאמור, היה הגודל של דן אוטורו לעומת ג'ואל בולומבוי, אבל מאחר שהפועל לא מפעילה מספיק את אוטורו בהתקפה, בעיקר כשבראיינט החכם לא נמצא, הקרב נשאר בזירות שבהן לקבוצה הסרבית יש יתרון.
דימיטריס איטודיס הפתיע בפתיחה עם הברקה: בר טימור בחמישייה כשומר האישי של קודי מילר-מקינטייר! זה היה רעיון מבורך: לבר יש גוף גדול, הוא רגוע, חכם, קבוצתי, דברים שהיו חסרים לקבוצה בשבועות האחרונים.
והוא אכן היה נפלא. מעבר לשמונה הנקודות שקלע ולעובדה שהפעיל את חבריו ויצר משחק קבוצתי בקבוצה שמזמן שכחה מהו, הוא נתן תצוגה הגנתית. זאת לא הייתה רק השמירה האישית הטובה, אלא התגובה הנהדרת לפיק אנד רולים. טימור ירד במהירות לצבע ומנע מכדורים להגיע לגבוהים אחרי החילוף. רשמו לו חמש חטיפות בסטטיסטיקה, אבל היו עוד כמה איבודי כדור של הכוכב האדום שקרו בגללו.
הגארד הישראלי היה חשוב ביותר גם כי ואסיליה מיציץ' נפצע די מהר, ירד לספסל ולא חזר. פציעה זה תמיד רע כשהקבוצה קצרה ממילא ברוטציה. ועם זאת, מיציץ' לקח על עצמו בדקות ששיחק קצת יותר מדי וייבש את חבריו. דווקא החמישייה האפרורית יחסית עם ג'ונתן מוטלי, טאי אודיאסי, קולין מלקולם, טימור וכריס ג'ונס שיחקה את הכדורסל הכי חכם ויעיל שראינו מהפועל אתמול.
טימור, ברגעים האלה, הבליט את אחת הבעיות הקשות שיש בקבוצה. תיאורטית, יש לה הרבה שחקנים קבוצתיים: בראיינט, מלקולם, איש וויינרייט, מוטלי, וכמובן הגבוהים. בפועל, אחרי הפציעה של טיילר אניס, שלושת הרכזים הבכירים לכאורה – מיציץ', ג'ונס וים מדר – הם שחקנים שחושבים קודם כל על הקליעה ועל עצמם ורק אחר כך על מסירה.
גם טימור היה כזה עד גיל 25 בערך. אבל אז הוא התבגר והפך לשחקן שחושב קודם כל על טובת הקבוצה. הוא מבין שלא תמיד חייבים לעשות מהלכים גרנדיוזים. לפעמים מסירה פשוטה לאדם הנכון זה מה שצריך. ובעיקר כשבראיינט חסר, התרומה הזאת הייתה מתנה להפועל, כי בראיינט הוא המבוגר האחראי ובלעדיו צריך סופר-נני חדש כדי שיהיה משחק קבוצתי.
לקראת סוף הרבע השלישי, כשהפועל הובילה 58:63, טימור יצא. מדר נכנס כשמולו בכוכב האדום יאגו דוס סנטוס הקטן. ציוות הגיוני. אבל מה שלא היה הגיוני זו העובדה שמדר לקח שלוש זריקות ב-50 השניות הראשונות שלו במשחק. אז מה אם השומר שלך נמוך ממך? החלפת את טימור? ראית איך הוא תרם לקבוצה? תעשה אותו דבר.
להיות רכז זו משימה מאוד מורכבת. בסוף, לדעת איך להפעיל כל אחד מארבעת השחקנים לידך בצורה שמתאימה לו ספציפית זו כבר מטלה לא קלה, ואם מוסיפים לזה את הסוגייה של כמה לקחת על עצמך וכמה לתת לאחרים – זה בכלל אתגר. טימור, שמבין את תפקידו כמנהל משחק ושחקן משלים, עשה את זה מושלם. מדר, שכנראה עסוק בלבצר את מעמדו כשחקן שראוי לדקות משחק, הוכיח למה הוא לא ראוי. עזבו את זה שהוא מראש נחות הגנתית מטימור, אבל קבלת ההחלטות שלו בהתקפה הייתה שערורייתית. אגואיזם שלא מבוסס על כלום. מילא אם אתה כריס ג'ונס שכבר קלע השנה המון, או מיציץ' עם המשכורת המנופחת והמלחיצה, אבל ההופעה של מדר נתנה רמז לזה שהוא לא מבין את האירוע ומה תפקידו במגרש. אסרטיביות זה לא אנוכיות, ורכז צריך לדעת להבדיל בין השתיים.
אז ברבע הרביעי מדר החטיא בלי סוף, ג'ארד באטלר – בעיניי אחד השחקנים הכי טובים ביבשת - נצמד לג'ונס ומנע ממנו לזרוק, אנטוניו בלייקני נשאר על הספסל דקות ארוכות מדי, הפועל נשארה בלי יצרני נקודות, על הכנסת כדור לגבוהים הס מלהזכיר שם, ואחרי יתרון 62:69 בתחילת הרבע, שלוש דקות לסיום המשחק הפועל הייתה עדיין עם אותן 69 נקודות, רק שלפרטיזן היו כבר 76.
באטלר, מילר-מקינטייר וג'ורדן נוורה שטפו את המגרש עם חדירות וקליעות מבחוץ, צ'ימה מונקה וסמי אוג'לייה סיפקו אגרסיביות, ניקולה קאליניץ' (כמו אוגניין דובריץ' לפניו) היווה איום משלוש (קאליניץ' גם שמר נפלא על בלייקני כשזה כבר חזר), ומנגד הפועל הסתפקה בלזרוק שלשות תחת שמירה, בדרך לקריסה מוחלטת.
אז כאמור, לאור רשימת השחקנים המרשימה שצוינה לעיל (וגם הגבוהים שם לא רעים), אפשר לקבל את ההפסד. אולם התוצאה היא שהפועל כרגע במקום השלישי עם מאזן 9:16, וברצלונה במקום השמיני עם מאזן 10:16. להפועל כבר היו כמה מעידות לא צפויות והיא צריכה לאזן אותן עם ניצחונות על יריבות עדיפות. אתמול, כך היה נדמה לפחות, היה לה סיכוי לעשות את זה. אבל אולי זה היה רק חזיון תעתועים. לא מן הנמנע שמאמן הכוכב האדום, סאשה אוברדוביץ', דאג לחלוקת דקות שתביא את הכוכבים שלו בשיא הרעננות והטירוף לרבע הרביעי, כשהסגל הקצר של הפועל כבר היה מותש.
מכבי ניצחה - אבל מה יהיה עם ההגנה?
המפגש הסרבי-ישראלי השני דווקא הסתיים בטעם מתוק, עם ניצחון של מכבי ת"א על פרטיזן בלגרד מסל של ג'ימי קלארק בשנייה האחרונה.
זה היה מפגש בין שתי קבוצות אפרפרות, כשמכבי מציגה משחק התקפה חכם ומתואם יותר, אבל פרטיזן קשוחה בהרבה. בניגוד למה שראינו בחלקים גדולים של העונה, הקו האחורי של מכבי היה הפעם היותר דומיננטי. איפה לונדברג היה אגדי בכל מובן, גם בהתקפה וגם בשמירה על קמרון פיין - שהיה שחקן NBA טוב והוא שחקן יורוליג לא משהו.
קלארק מאוד השתפר, ניצל את יתרון המהירות שלו על שומריו, חדר וקלע הרבה, אבל גם הוא צריך ליצור איזון טוב יותר בין פעולות אישיות לבין לשתף את כל מי שסביבו. כשלונדברג לידו, הכל נראה טוב כי איפה הוא מנהל משחק סופר חכם שיודע לחלק את הכדורים באופן נכון ושוויוני. כשקלארק הוא הרכז המוביל, עליו להבין שזה כבר סיפור אחר ולחשוב גם על הזולת. אבל בהיעדרו של לוני ווקר, מכבי צריכה אותו יותר כיצרן נקודות מאשר כרכז, אז האיש עשה את שלו.
הבעיה, כמו בהמון משחקים, הייתה ההגנה, בעיקר מתחת לסל. זה התחיל עם דילן אוסטקובסקי, השחקן שג'יילן הורד הופקד עליו, שקלע בפתיחה בלי הפסקה. אחר כך זה היה ברונו פרננדו שהתעלל ברומן סורקין. למכבי יש הרבה עליות וירידות קיצוניות בתוך המשחק, וזה קורה בעיקר כי יש חמישיות ששומרות רע בצבע. עודד קטש כבר גיבש כמה וכמה הרכבים שעובדים טוב בהתקפה, אבל עדיין אין לו מספיק חמישיות שעובדות טוב בהגנה. היחידה שראויה לציון היא זו עם טי.ג'יי ליף, מרסיו סנטוס, וויל ריימן, לונדברג וגארד נוסף. החיבור הגרוע מכל הוא זה שפותח משחקים: סורקין והורד.
ליף נפצע אתמול בכתף. מדובר במפרק הכי פגיע בגוף וההחלמה מפציעות בו קשה וארוכה. גם אחרי הפציעה של ליף, סורקין לא חזר למגרש. קטש העדיף לשחק עם סנטוס והורד, זוג נמוך במיוחד, שהתאים אולי לפרטיזן ששחקני הפנים שלה פיזיים אך לא גבוהים, אך ספק אם יספיק במשחקים עתידיים.
זו הייתה אמירה די ברורה שלמאמן אין אמון בהגנה של סורקין, וחייבים להודות שרומן די הרוויח את זה עם רכות שלא תואמת את יכולותיו האתלטיות והגופניות. התוצאה הייתה שבדקות האחרונות מכבי בעיקר זרקה שלשות (והחטיאה) כי סורקין, עם הגיוון ההתקפי שלו, לא היה שם.
עכשיו, עם הפציעה של ליף, המצב נהיה מורכב עוד יותר. קטש חייב למצוא מערך שכולל את סורקין ועדיין יציג הגנה הגיונית בצבע. דבר שכבר ברור - זה לא יהיה בצוותא עם הורד. האירוע הזה כבר נכשל. האם סורקין הוא זה שצריך להשתנות ולשחק יותר אגרסיבי, או שהמאמן צריך להשתנות ולמצוא מערך שיחפה עליו? שאלה פילוסופית גדולה. ואם כבר חידות: מה עם זאק הנקינס? הוא עימנו עוד? בריא? פצוע? כי אם אין כוונה להשתמש בו, למה בדיוק הוא כאן?
ומה אומרת הטבלה? למרות השיפור הגדול ביכולת ובהישגים, מכבי עדיין במקום ה-14, רחוקה מאוד מהפלייאין. אז נכון שאומרים ש"טוב מאוחר מלעולם לא", אבל ביורוליג ממש ממש עדיף להיות טוב כבר מההתחלה ולא לכרות לעצמך בור שאין סיכוי לצאת ממנו.
פורסם לראשונה: 08:38, 04.02.26
