ניב אבידן, שחקן נבחרת הנוער ומכבי ת"א, זוכר עד היום את הרגע בו נפרד מאמו קרן, שנפטרה לפני כמעט שלוש שנים ממחלה קשה. "הטרגדיה האישית שעברתי נתנה לי יותר מוטיבציה", הוא מספר בפתיחות. "לפני שאימי נפטרה, הבטחתי לה דברים בקשר לכדורסל. במובן מסוים, מרגיש שאני מתאמן ועובד קשה גם בשבילה. אני אדם חילוני לחלוטין, אבל יש בי אמונה חזקה שאמא תמיד מסתכלת ותומכת מלמעלה".
מילים חזקות.
"לאבד אמא בגיל כל-כך צעיר זה לא קל בלשון המעטה. הדבר הזה בנה לי את האישיות ועיצב אותי כבן אדם שונה. הכדורסל איפשר לי לפרוק עצבים, לברוח לעולם אחר ולהסיט את הראש ממחשבות שליליות. האובדן הנורא הזה הפך אותי לשחקן טוב יותר".
השמיים הם הגבול
אבידן בן ה-18 (2.01 מ') הוא אחד השחקנים הבולטים בשנים האחרונות בקבוצת הנוער של מכבי ת"א. לפחות על-פי התכנון, הוא אמור לשחק בשנה הבאה באחת משתי הליגות הבכירות. "לגבי העונה הבאה, כרגע הנטייה היא ללכת לליגה לאומית, להתחספס שם, ולקבל קצת יותר ניסיון", מסביר אבידן. "משם השמיים הם הגבול. יש לי אמונה בעצמי וביכולות שלי. רק צריך להראות אותן. הכל בראש ותלוי בעיקר בי".
כשחקן במכבי ת"א - גם אם זו קבוצת הנוער - יש לזה לא מעט משקל ומחויבות.
"לגמרי. המערכת נוטה להוסיף הרבה לחץ. אתה צריך להיות מחויב ולרצות את זה הכי הרבה. להראות שאתה יכול ונמצא ברמה המתאימה. אם לא, אתה לא תהיה שם".
מה זאת אומרת?
"מבחינה חברתית, זו הקרבה ענקית. הכי גדולה שיכולה להיות. אם זה אימוני צהריים שמחייבים אותך לצאת מבית הספר מוקדם יותר, משחק בשישי בצהריים שמונע ממך לצאת בחמישי בערב עם חברים או יום הולדת של חבר שצריך לוותר עליה בגלל משחק. התמסרות טוטאלית אבל אם את חי את התחום, זה לגמרי שווה את המחיר".
לכדורסל הגיע אבידן בגיל 6. "הכל התחיל בכיתה א', כשהלכתי עם כמה חברים לשחק כדורסל בשכונה. משם זה התגלגל לחוג ומשם לאהבה ולדרך חיים", משחזר אבידן.
עד כמה אבא רואה, מפרגן, תומך רוצה שתמשיך עם הכדורסל?
"אבא הוא החבר הכי טוב והמעריץ מספר אחת. יהפוך עבורי עולמות. מרגע שהתחלתי לשחק, הוא לא הפסיד משחק אחד, בארץ או בחו"ל. תמיד פה בשבילי. הוא אומר את הכל בפנים ויודע לבקר כשצריך. בדרך כלל, הביקורת פחות מקצועית ויותר ברמה המנטלית - יכולת להתאמץ יותר. דברים מהסוג הזה. אבל לא משנה מה, תמיד יהיה פידבק".
מה לגבי חלום גדול?
"להגיע ליורוליג. להיות הכי טוב שאני יכול".
מודל לחיקוי יש?
"קובי בראיינט. קראתי את הספר שלו ומאוד התעמקתי בדרך שעשה. אני לא מדבר רק ברמה המקצועית. מבחינה מנטלית, הדמות ראויה להערצה. התגבר על הרבה מכשולים בזכות נחישות והתמדה. הדרך שבה התנהל במהלך אימונים, משחקים ולא פחות חשוב - מחוץ לפרקט - היא מקור השראה עבורי".
"הכדורסל השכיח את הכאב"
מי שמסתכל על ניב בהערצה הוא האב עופר. לדבריו, בנו לא חשב - גם אחרי הטרגדיה האישית - לעזוב את הכדורסל. "האהבה הגדולה של ניב לכדורסל וההווי החברתי סביב הכדורסל, הם שהחזיקו, חיזקו אותו והשכיחו את הכאב גם ברגעים הקשים", מספר עופר.
"הוא מבלה שעות רבות באולם הכדורסל. האימונים האינטנסיביים במכבי בשילוב נבחרת ישראל ממלאים אותו. הקושי והעצימות עזרו לו להתמודד ונתנו לו מוטיבציה להמשיך לצמוח ולהגיע להישגים מרשימים, שניתן בהחלט להתגאות בהם. בצניעותו הרבה הוא צועד במעלה הסולם המקצועי, לצד שמירה על רמת לימודים גבוהה".
אתה חושב שהוא יכול להיות שחקן לגיטימי בעוד כמה שנים בליגת העל?
"אני מפרגן ומלא גאווה. ברור לנו שהדרך ארוכה. המעטפת והתמיכה הביתית היא גורם חשוב ומרכזי בתהליך. ניב משתף, יודע שתמיד יש לו אוזן קשבת ויד מכוונת. אני מקנה לו בעיקר את הכלים להתמודד עם ההצלחות וגם עם רגעי המשבר והפציעות. התובנה העיקרית היא שלהשקעה, התמדה וחריצות יש תוצאות כך שלי נשאר רק לתמוך, ללוות ולהיות מלא גאווה".
"יש התלבטות לגבי הדרך - מה נכון, ומה יקדם את ניב ברמה האישית והמקצועית. האם רמת העומס סבירה, איך להימנע מפציעות ועוד. בטוח שניב ימשיך בדרכו המיוחדת, בשקט הפנימי עם הרצון האישי והנחישות להגשים את החלום ולהצליח גם מעבר לים".
