את הופעת הנפל של הפועל באר-שבע מול מכבי ת"א ב"אלוף האלופים" אפשר היה להחליק, ולא רק בגלל שזו הייתה ההתנסות הראשונה לעונה של סגל מחורר שרחוק מלהיות מושלם - בעיקר בגלל ההשלכות המינוריות (עם כל הכבוד לחתיכת המתכת) והאיכות של היריבה. הפועל באר-שבע היא אמנם האלופה, אבל להפסיד למכבי ת"א זה דבר מתקבל על הדעת.
אמש מול ויקינגור זה כבר משהו אחר. אפשר לנרמל את ההופעה בקלות: ההפסד המינימלי מותיר פתח לתיקון בגומלין, שער היתרון של ניב יהושע נפסל בנסיבות מפוקפקות, והתנאים (דשא סינתטי, מזג אוויר, יריבה שנמצאת באמצע העונה) תמיד מערימים קשיים על קבוצות ישראליות. מה שמדאיג ומונע את המבט החומל הוא שוויקינגור, איך נאמר בעדינות, היא לא בדיוק הקבוצה הכי טובה שבאר-שבע תפגוש בעונה הקרובה. התוצאה הסופית עשתה עם באר-שבע חסד, ושלב המוקדמות השני של ליגת האלופות הוא קצת יותר חשוב מאשר המאבק על התואר הזול ביותר שיש לכדורגל הישראלי להציע.
באר-שבע לא יכולה להרשות לעצמה להפסיד ליריבה הזאת לא בגלל שבכך ייגנז חלום ליגת האלופות שלה, שהוא ממילא לא הכי ריאלי, בטח בלי ביתיות. הפסד לוויקינגור מקרב את באר-שבע צעד לסיוט שהוא עונה בלי שלב בתים אירופי, התפתחות ניהולית/מקצועית שיכולה לעלות ביוקר, ומכל הבחינות. עונה בלי אירופה פירושה נזק תקציבי, ופרידה כמעט בוודאות משחקנים כמו קינגס קאנגווה ולוקאס ונטורה, חדי קרן שההכנסות מאירופה וחלון הראווה המקצועי הן הדרך היחידה לנסות ולהשאיר אותם לעונה נוספת.
גם עם קאנגווה, החורים של באר-שבע גלויים לכל. מהשוער וההגנה יש כנראה רק שחקן אחד שאפשר באמת להיות בטוחים לגביו - גיא מזרחי. השאר נראים הרבה מעבר לשיאם (מיגל ויטור, אופיר דוידזאדה, אופיר מרציאנו) או שלעולם לא יגיעו אליו (ג'יבריל דיופ). ההתקפה גמגמה עוד בשלהי העונה שעברה, ופציעתו של ז'ואאו ויקטור היא אולי ביש מזל שכנגדו אין מה לעשות, אבל היא גם דרך מצוינת להדגיש שגם איתו המצב לא מי יודע מה. היעדרות אחת, ובאר-שבע שוב צריכה להרכיב שני אגפים דומיננטיים מאמיר גאנח, זאהי אחמד ומוחמד אבו רומי. רק לחשוב איך תראה ההתקפה הזאת אם באר-שבע תאבד מכוחה במרכז המגרש, ומקבלים צמרמורת. ניצחון על ויקינגור בשבוע הבא, ובאר-שבע עשתה את שלה. מכאן והלאה היא תשחק על הכסף של הבית. הדחה, והיא תתקרב לשחק על הכסף של הבית במובן אחר לגמרי.
פורסם לראשונה: 11:26, 22.07.26





