נתן לוי היה הישראלי השני שהגיע ל־UFC, אבל הדרך לפסגה כללה הרבה יותר מקרבות: אימונים מפרכים ביפן, לילות כמאבטח, רכיבות של עשרות קילומטרים בלאס וגאס ותשע פעמים שבהן קרב הבכורה שלו בוטל. כעת הוא מספר על האנטישמיות שמאיימת לפגוע בקריירה שלו, הספונסרים שנעלמו, הקהל שצעק לעברו "רוצח ילדים" וההתנכלות המכוערת לאשתו: "יהודים נתפסים כטרף קל. צריך להראות שאנחנו חזקים וגאים ולא מתחבאים".
נתן לוי רגיל לקבל מכות. למעשה, הוא טוען שאגרוף לפנים הרבה פחות כואב מכפי שנדמה לנו. "זה יותר מפחיד ומעליב מאשר כואב", הוא מסביר. "בקרב אתה מלא באדרנלין. אם המכה פוגעת טוב, אתה מרגיש טשטוש, מאבד מעט את שיווי המשקל ורואה שחור. מכות לגוף ובעיטות לרגליים כואבות הרבה יותר".
אבל גם לוחם שהגיע לפסגת הענף שלו וגבר על יריבים בזירה מתקשה להתרגל למכות שמגיעות מחוץ לה. בשנים האחרונות לוי, הישראלי השני אי פעם שהתחרה ב־UFC אחרי נועד להט, מגלה שבזירה הבינלאומית לא תמיד שופטים אותו רק על יכולותיו. לפעמים דגל ישראל קטן הופך אותו מלוחם מקצועני ל"פוליטי מדי"; לפעמים מגן דוד בקהל מספיק כדי להצית עימות; ולפעמים רק העובדה שנולד בישראל גורמת לספונסרים ולארגונים להתרחק ממנו.
לוי: "הבעיה היא שלא הצלחתי להשיג הרבה קרבות מחוץ ל־UFC. יש ארגונים שאומרים לי שאני פוליטי מדי, או שהם לא רוצים שאעלה עם דגל ישראל. יש ספונסרים שלא רוצים לשתף איתי פעולה. חלק אומרים: 'אנחנו לא רוצים כי אתה ישראלי ואנחנו לא אוהבים את מה שאתם עושים'. אחרים אומרים: 'אין לנו בעיה איתכם, אבל כרגע לא טוב לעסק לעבוד עם ישראלים'. לפחות במקרה השני הם כנים. אני יכול לכבד את זה, אבל אני לא יכול להפסיק להיות מי שאני".
מה כבר אמרת שהפך אותך ל"פוליטי"?
"אמרתי שיהודים צריכים ללמוד להגן על עצמם מפני בריונים שרוצים לתקוף אותם ברחוב. זה פוליטי? אמרתי שאני רוצה שישחררו אזרחים שנחטפו מפסטיבל נובה. זה פוליטי? לא אמרתי לאף אחד למי להצביע. מבחינתם, עצם זה שאתה ישראלי הופך אותך לפוליטי. לוחם אחר יכול לעלות עם דגל פלסטין וזה בסדר, אבל כשאני עולה עם דגל ישראל אומרים שאני מערב פוליטיקה בספורט".
"לוחם יכול לעלות עם דגל פלסטין וזה בסדר, אבל דגל ישראל זה פוליטי"
(צילום: פרטי)
"המצב בארה"ב מחמיר"
לוי, 34, מתגורר בשנים האחרונות בלאס וגאס. ב־27 ביולי הוא יעלה לזירה בהיכל מנורה־מבטחים במסגרת GFN – Gordon Fight Night, אירוע איגרוף התאילנדי והקיקבוקס שמארגניו מבטיחים כי יהיה הגדול מסוגו שנערך בארץ. האירוע, בהובלת האחים אהבת השם, רוח השם וכיבדי גורדון בשיתוף יניב קמינסקי, ישלב קרבות קיקבוקס ואיגרוף תאילנדי עם כפפות MMA. שלושת האחים ייכנסו לראשונה לזירה באותו ערב ויתמודדו בקרבות מרכזיים עם יריבים בינלאומיים, ולצידם יתחרו כמה מבכירי הלוחמים בישראל נגד יריבים מהעולם. לוי יפגוש בקרב קיקבוקס את לאנדו ואנטה, אמריקאי בעל עבר ב־UFC.
לוי הגיע לארה"ב עוד לפני שהשיח סביב ישראל הפך קיצוני כל כך, והרגיש מקרוב כיצד היחס השתנה. "המצב בארה"ב גרוע מאוד והוא הולך ומחמיר", הוא אומר. "פעם היו פה ושם קריאות בוז. היום, כשאני מלווה לוחמים כמו שמעון סמוטריצקי ועילאי ברזילי, ברגע שהם מוציאים דגל ישראל לפני הקרב או אחריו, כמות הבוז והשנאה היא משהו שלא ראיתי בחיים. בשנה האחרונה זה הפך למטורף. אנשים עם מגן דוד או דגל ישראל בקהל צריכים לחשוש שמישהו ינסה להתחיל איתם מכות".
יככב בהיכל. נתן לוי
(צילום: יובל חן)
האנטישמיות, לדבריו, כבר אינה נעצרת ביציעים. באחד האירועים האחרונים, בזמן שהוא ולוחם שליווה שהו מאחורי הקלעים, ניגשה חבורה לאשתו ולאשת הלוחם. "כמה צ'צ'נים קפצו עליהן והתחילו לצעוק שהן רוצחות", הוא מספר. "אנחנו היינו מאחורי הקלעים, אז הפחדנים האלה הרשו לעצמם לתקוף מילולית את הנשים שלנו. זה כבר מצב קיצוני ומגעיל".
גם בקרב שקיים בדרום־קוריאה בשנה שעברה הוא לא הצליח להתנתק מהמלחמה, אפילו לא לדקות שבהן כל הריכוז שלו אמור להיות ביריב. "הייתה קבוצה בקהל שלא הפסיקה לצעוק במשך כל הקרב 'רוצח ילדים' ו'רצח עם בעזה'. למזלי הקרב נמשך רק שתי דקות, כי ניצחתי בנוקאאוט. זו התשובה הכי טובה: לנצח בצורה שלא מאפשרת לשופטים להתערב, להניף את הדגל ולהראות להם שאנחנו לא שותקים, לא מתחבאים ושאנחנו חזקים וגאים".
שער מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות"
"בגדר התעללות"
הנחישות הזאת מלווה את לוי כמעט כל חייו. כילד הוא התאהב בסרטי אמנויות הלחימה של שנות ה־80 וה־90, אבל התקשה להתמיד בחוגים. "הלכתי לטאקוונדו ולקראטה, ובכל פעם השתעממתי או שהיה לי קשה מדי ופרשתי", הוא נזכר. השינוי הגיע בגיל 15, כשכמה חברים מבית הספר הזמינו אותו לקרבות על הדשא ופירקו אותו. בערב הוא כבר התייצב במכון שבו הם התאמנו.
קבלת הפנים הייתה רחוקה מלהיות נעימה. "פתחתי את הדלת והדבר הראשון שראיתי היה מישהו מקבל בעיטה מסובבת לפנים, עם שלולית של דם או נוזלים שיצאו ממנו. המאמן אמר שאיחרתי והורה לי לעשות 200 שכיבות סמיכה. אמרתי שאני לא יכול, והוא ענה: 'תעשה 200'. לא הפסקתי עד שסיימתי. אחר כך קיבלתי מכות בקרבות, עשיתי תרגילי כושר וחישולים. ביחס לכל דבר שעשיתי לפני כן, האימון הזה היה בגדר התעללות".
בסיום האימון המאמן ביצע בו מתיחת פרפר מכאיבה במיוחד ונעמד על ברכיו. לוי הצעיר צרח והתחנן שיפסיק, אך המאמן דרש ממנו להירגע ולספור עד עשר. "כשסיימתי לספור, הוא ירד ממני והברכיים כבר נגעו ברצפה. פתאום הכאב נעלם. הבנתי שכאב הוא רגעי, אבל התוצאה נשארת, ושלפעמים צריך להירגע ולעבור בדרך משהו קשה כדי להשתפר".
לפני שהלך, המאמן אמר לו כי 99 אחוז מהאנשים שמגיעים לאימון ניסיון אינם חוזרים. "באותו רגע אמרתי לעצמי: 'אני האחוז האחד שחוזר'. לפני כל אימון רעדו לי הברכיים ופחדתי פחד מוות, אבל הגעתי".
"פחדתי פחד מוות לפני האימון, אבל הגעתי"
(צילום: פרטי)
קראטה קיד
בגיל 16 טס לוי עם מאמנו לאוקינאווה שביפן, בעקבות מאסטר קראטה שראו בסרט תיעודי. השניים קנו אופניים ויצאו לחפש אותו. כשמצאו אותו, גילו שהוא מסרב ללמד זרים. הם למדו כיצד לפנות אליו בבקשה ביפנית, קנו לו מנגו יקר וחזרו אליו מדי יום במשך שבוע. לבסוף הסכים לבחון אותם וקיבל אותם כתלמידים. לוי חזר לישראל, השלים את לימודיו, שב ליפן ובגיל 18 כבר החזיק בחגורה שחורה ובתעודת מדריך.
"הייתי מתאמן לצד אלופי UFC ואז חוזר לישראל ועובד בבוטקה או בכניסה למועדון", משחזר הלוחם. "הרגעים הקשים ביותר לא היו כשקיבלתי מכות במכון, אלא כשישבתי בשמירה בקור ובגשם וידעתי שאני צריך לעשות את זה עוד חצי שנה כדי לטוס שוב. הרבה אנשים אמרו לי לשחרר, שזה לא יקרה ושכדאי לי לחזור לאמן. לפעמים ניסיתי לשכנע את עצמי להפסיק, אבל ידעתי שאני ממשיך".
הוא פתח קבוצות ואימן תלמידים, אבל אז גילה את ה־UFC. "כשראיתי את פרנק מיר מכניע את ברוק לסנאר, התלהבתי בטירוף. לאט־לאט התחיל לבעור בי שגם אני רוצה לעשות MMA". הוא סגר את הקבוצות, העביר את המתאמנים למאמנים אחרים וטס לבדו ללאס וגאס, בלי להכיר שם איש ועם חלום להגיע ל־UFC.
בלאס וגאס הכיר לוי את המאמן ג'ימי גיפורד, שעבד עם כמה מהשמות הגדולים בענף. לאחר אימון היכרות אמר לו גיפורד את האמת בפנים: הקראטה שלו מרשים, אך רחוק מלהספיק. "הוא הטיח בי: 'כרגע אתה לא יודע כלום. ייקח לך עשר שנים להגיע ל־UFC, וגם אז לא בטוח. אתה מוכן לעבוד קשה עשר שנים?'. אמרתי שכן".
גם הוא יהיה באירוע. אהבת השם גורדון
(צילום: דנה קופל)
כשלוי שאל כיצד ישלם על האימונים האישיים, המאמן הפתיע אותו. "הוא אמר לי: 'אתה לא משלם. אם יום אחד תצליח ותעשה הרבה כסף, תן לי עשרה אחוזים'. הוא לקח אותי תחת חסותו ולימד אותי מהשלב שבו כמעט לא ידעתי כלום ועד לקרבות".
במשך ארבע שנים חי לוי על הקו שבין ישראל לווגאס. אשרת השהייה איפשרה לו להישאר בארה"ב שלושה חודשים בכל פעם. הוא התאמן חזק, חזר לארץ לחצי שנה, עבד בלילות באבטחה וחסך לנסיעה הבאה. בלאס וגאס רכב מדי יום כ־40 קילומטרים לכל כיוון על אופניים כדי להגיע למכון, נוסף על חמישה אימונים ביום. כדי לחסוך קנה את הטונה הזולה ביותר וטס בטיסות שכללו לעיתים שמונה עצירות.
"הייתי מתאמן לצד אלופי UFC ואז חוזר לישראל ועובד בבוטקה או בכניסה למועדון", משחזר הלוחם. "הרגעים הקשים ביותר לא היו כשקיבלתי מכות במכון, אלא כשישבתי בשמירה בקור ובגשם וידעתי שאני צריך לעשות את זה עוד חצי שנה כדי לטוס שוב. הרבה אנשים אמרו לי לשחרר, שזה לא יקרה ושכדאי לי לחזור לאמן. לפעמים ניסיתי לשכנע את עצמי להפסיק, אבל ידעתי שאני ממשיך".
גם כשכבר היה מוכן להתחרות, המזל סירב לשתף פעולה. תשעה קרבות בוטלו לפני שערך את הופעת הבכורה שלו. פעם יריב הגיע עם זיהום, פעם אחרת ברח ולא התייצב לשקילה. בכל פעם לוי השלים מחנה אימונים של שלושה חודשים וחזר לארץ ללא קרב. "אנשים התחילו לשאול: 'נתן, לא אמרת שאתה נוסע להילחם?'. זה כבר התחיל להישמע כאילו אני ממציא סיפורים".
אחרי שלוש שנים הגיע סוף־סוף הרגע הגדול. בקרב החובבני הראשון שלו, מול 18 אלף צופים, ניצח לוי בהכנעה בתוך כ־50 שניות. "שלוש שנים הקרבתי את כל החיים שלי. סגרתי את העסקים, ישבתי בגשם, אכלתי את כל החרא בעולם ועשיתי הכל כדי להגיע לרגע הזה. פתאום השופט אמר לי לשחרר, ראיתי את היריב קורס, והרגשתי: פאקינג סוף־סוף".
הוא ניצח בארבעת הקרבות החובבניים שלו ועבר למקצוענים. בזמן הקורונה, כשחדרי הכושר נסגרו, התאמן לוי חמש שעות ביום בפארק. ואז הגיעה ההזדמנות הגדולה: קרב בהתראה של יומיים מול יריב בלתי מנוצח, גבוה וכבד ממנו, במסגרת תוכנית טלוויזיה שבה התחרו מועמדים לחוזה ב־UFC. לוי ניצח בהכנעה, ודיינה ווייט החתים אותו. "וי" על החלום.
לוי סיים את דרכו ב־UFC עם שני ניצחונות ושני הפסדים, ולא ויתר על האפשרות לחזור. אלא שכעת הוא מרגיש כי למאזן המקצועי נוסף יריב חדש, כזה שאי־אפשר להכניע בחניקה.
"אם היה אגרוף כל כך חזק שברגע שאתה נותן אותו למישהו הוא מפסיק להיות אנטישמי, הייתי מחלק הרבה אגרופים כאלה", הוא אומר. "אבל לצערי אין מכה כזאת ואין לזה תרופה. כשמישהו מדבר שטויות, אני אתקן אותו. כשמישהו מדבר לא יפה על המדינה או על העם שלי, אני לא אשתוק. אבל הפוקוס האמיתי שלי הוא לא להגיד לאנטישמים: 'בבקשה, תפסיקו לשנוא אותנו'. אני רוצה לומר ליהודים בארה"ב ובישראל: תהיו חזקים, תלמדו אמנות לחימה ותדעו להגן על עצמכם".
אין כמו בבית
לוי אף מעביר אימוני הגנה עצמית ליהודים בארה"ב. הוא מדגיש כי שימוש בכוח הוא פתרון אחרון בלבד, אבל מאמין שעצם המוכנות משנה את הדרך שבה הסביבה תופסת אדם. "הכי טוב להימנע ולא להיות במקום המסוכן. אבל כשאתה מוכן להילחם, רואים את זה עליך ולא באים להתעסק איתך. האנטישמים הם בריונים שמחפשים מטרה קלה. כרגע הם רואים חלק מהיהודים בארה"ב כטרף קל, כחיה פצועה שאפשר לתקוף. כשנפגין כוח, לא נצטרך לבקש שיאהבו אותנו. הם יבינו שצריך לכבד אותנו ושמי שמנסה לגעת בנו משלם על כך ביוקר".
בקרוב יזכה לוי להילחם בישראל, מול קהל ביתי. חוויה נדירה מבחינתו, אחרי שנים שבהן כל הופעה עם דגל ישראל הפכה למבחן: "כבר היו קרבות בלאס וגאס שאליהם הגיעו מאה או מאתיים ישראלים עם דגלים, וזה ריגש אותי בטירוף. אבל עכשיו, במיוחד מול כל השנאה, זו רמה אחרת לגמרי. רציתי להגיע רחוק יותר בקריירה, אבל אין ספק שהגעתי לירח. הדבר שאני הכי שמח עליו הוא שהלכתי על זה עד הסוף ולא נתתי לשום דבר לעצור אותי. לא הפסדים, לא כסף, לא ויזות – ועכשיו גם לא האנטישמיות".
